יש כמה בעיות עם ההמנון הזה של מדינת ישראל:

המילים והלחן לא כל כך מסתדרים יחד – יש יותר מצליל אחד להברות השונות.

הלחן לא מקורי אלא שייך לבני אומות אחרות שאינן יהודיות ולא עבריות.

המילים כבר לא ממש אקטואליות – אנחנו כבר מזמן עם חופשי בארצנו, העין לא צופה לציון ובטח לא לפאתי מזרח. אם כבר - אנחנו נושאים עיניים למערב.

אבל,

ולמרות כל הבעיות, ככה קיבלנו את התיק-ווה מהאבות המייסדים של התנועה הציונית, בתחילת המאה העשרים, ואותו אנחנו נושאים על שפתנו ושרים אותו כמו שיר תפילה מקודש. דור אחרי דור, כבר למעלה מ-100 שנים.

 

מי שלא מתחבר לרעיון הציוני גם לא מתחבר להמנון. ויש הרבה מאד כאלה:

המיעוט הערבי, 20 אחוז מכלל אזרחי ישראל, הם מוסלמים - ומה להם ול"נפש יהודי הומיה" או למילים אחרות שמבטאות סמלים של העם היהודי.

בקרב המיעוט השני הגדול במדינה, המגזר החרדי, מעולם לא התחברו לרעיון התנועה הציונית שהיא חילונית במהותה. הם מנתקים עצמם מהתי-קווה הציונית. ברפרטואר הטקסי שלהם אפשר למצוא את השיר "אני מאמין" שהוא הכי קרוב אצלם להמנון.

גם אצל ה-70 אחוז הנותרים מתוך כלל אזרחי ישראל, נשמעים מדי פעם קולות המבקשים להחליף את ההמנון שנשמע להם ארכאי ובעייתי, ומציעים, כל מציע בתורו, שיר אחר שיתאים לשנות 2000 ויתאים יותר לקונצנזוס.

 

שלא כמו המנונים אחרים שנכתבו בקצב מארש פטריוטי ובסגנון חגיגי - בהמנון שלנו שזור עצב דק בתוך התקווה. 

ואולי, דווקא זה מה שעושה אותו יציב מול כל מתנגדיו ומתחריו, ואינו זז מהטקסים הלאומיים. 

שהרי ככה ההיסטוריה שלנו: עצב ותקווה שזורים בה וקשורים בקשר שאי אפשר לנתק ביניהם, ושניהם מצווים לנו את החיים בארץ הזו. כמו הדגל המתנופף בגאווה, ומדי פעם יורד לחצי התורן, למשך זמן קצר, ושוב עולה ומתנוסס בכחול ולבן.

​

עם כל הבעיות, ההמנון הוא אולי הדבק האחרון שמחבר את הישראלים, אותו שרים בטקסים רשמיים ולא רשמיים. עומדים דום, מצמידים ידיים לצידי הגוף, מרימים את הראש, ושרים.

​

ועכשיו

"גבירותי ורבותי...לשירת התק-ווה מתבקש הקהל לעמוד על רגליו".

 

"כּוהוֹל עוֹד בַּלֵ-ּבָב  פֶּ אֶ נִיהִי מָה

נֶפֶשׁ יְהוּ-דִי הוֹהוֹמִהִיָּה

וּלְפַאָתֵהֶי מִ-זְרָח קָאָאדִיהִימָה

עַיִן לְצִיּוֹן צוֹהוֹפִיהִיָּה

​

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵאֶינוּ

הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּאָיִים

לִ-הְיוֹת עַם חוֹ-פְשִׁי בֶּהֶאַארְצֵאֶנוּ

אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַ-אָ-ייִם"

 

ועוד פעם שתי השורות האחרונות, עם הדגשת כל מילה - לסיום שכולו גאווה ואופטימיות:

 

לִ-הְיוֹת עַם חוֹ-פְשִׁי בֶּהֶאַארְצֵאֶנוּ

אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַ-אָ-ייִם"

 

תם הטקס.

אפשר להתפזר.