יש כמה בעיות עם ההמנון הזה של מדינת ישראל:

* המילים והלחן לא כל כך מסתדרים יחד – יש יותר מצליל אחד להברות השונות.

* הלחן לא מקורי ועושה שימוש במנגינה שנוגנה באומות אחרות שאינן יהודיות ולא עבריות.

* כבר עשרות שנים, המילים לא ממש אקטואליות. אנחנו כבר מזמן עם חופשי בארצנו, העין לא צופה לציון ובטח לא לפאתי מזרח. אם כבר - אנחנו נושאים עיניים למערב.

אבל,

ולמרות כל הבעיות, ככה קיבלנו את התיק-ווה מהאבות המייסדים של התנועה הציונית, בתחילת המאה העשרים, ואותו אנחנו נושאים על שפתנו ושרים אותו כמו שיר תפילה מקודש. דור אחרי דור, כבר למעלה מ-100 שנים.

​

מי שלא מתחבר לרעיון הציוני גם לא מתחבר להמנון. ויש הרבה מאד כאלה - כשליש מאזרחי ישראל:

המיעוט הערבי - כ-20 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית הם מוסלמים בני דת האסלאם או נוצרים. מה להם ול"נפש יהודי הומיה" או למילים אחרות בהמנון, כמו "עין לציון צופיה" שמבטאות משמעויות וסמלים של העם היהודי ?

בקרב המיעוט השני הגדול במדינה, המגזר היהודי-חרדי, מעולם לא התחברו לרעיון התנועה הציונית שהיא חילונית במהותה. רבניהם הגדולים, מתווי הדרך, מנתקים עצמם מהתי-קווה הציונית, ואם נכנסים לפרטים הקטנים, אז קשה להם גם עם המשפט "להיות עם חופשי", כי החופשיות עבורם מייצגת את ערכי התרבות החילונית. בכלל, החרדים לא זקוקים להמנון או דגל כדי לחוש גאווה וחרדת קודש מהקשר שלהם לציון. ואם כבר, אז ברפרטואר הטקסי של החרדים אפשר למצוא את השיר המקובל יותר  "אני מאמין" שהוא גם פרק מהתפילה, והכי קרוב אצלם להמנון.

גם אצל ה-70 אחוז הנותרים מתוך כלל אזרחי ישראל היהודים, התיק-ווה לא מחליקה בגרון. מדי פעם נשמעים בקרבם קולות המבקשים להחליף את ההמנון שנשמע להם ארכאי ובעייתי, ומציעים, כל מציע בתורו, שיר אחר שיתאים לשנות 2000 ויהיה מקובל יותר עם הסכמה רחבה יותר.

​

התיק-ווה בולט בענף ההמנונים הלאומיים מרחבי העולם.

שלא כמו המנונים אחרים שנכתבו בקצב מארש פטריוטי ובסגנון חגיגי - בהמנון הישראלי שזור עצב דק בתוך התקווה.

ואולי, דווקא זה מה שעושה אותו יציב מול כל מתנגדיו ומתחריו, ואינו זז מהטקסים הלאומיים. 

שהרי ככה ההיסטוריה שלנו: עצב ותקווה שזורים בה וקשורים בקשר שאי אפשר לנתק ביניהם, ושניהם מצווים לנו את החיים בארץ הזו. כמו הדגל המתנופף בגאווה, ומדי פעם יורד לחצי התורן, למשך זמן קצר, ושוב עולה ומתנוסס בכחול ולבן.

​

בסופו של דבר, אחרי שבעים וחמש שנות עצמאות, ועם כל הבעיות, המנון התי-קווה הוא אולי הדבק האחרון שמחבר את הישראלים, וגם את רוב בני העם היהודי ברחבי העולם. אותו שרים בטקסים רשמיים ולא רשמיים.

המנחה מכריז בכובד ראש

"ועכשיו... גבירותי ורבותי...

לשירת התקווה הקהל מתבקש לעמוד על רגליו".

​

והקהל כולו, ללא יוצא מן הכלל, עומדים דום, מצמידים ידיים לצידי הגוף, מרימים את הראש, ושרים.

 

"כּוהוֹל עוֹד בַּלֵ-ּבָב  פֶּ אֶ נִיהִי מָה

נֶפֶשׁ יְהוּ-דִי הוֹהוֹמִהִייָּה

וּלְפַאָתֵהֶי מִ-זְרָח קָאָאדִיהִימָה

עַיִן לְצִיּוֹן צוֹהוֹפִיהִיָּה

​

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵאֶינוּ

הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּאאָיִים

לִ-הְיוֹת עַם חוֹ-פְשִׁי בֶּהֶאַארְצֵ-אֶנוּ

אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַ-אָ-ייִם"

 

ועוד פעם שתי השורות האחרונות, עם הדגשת כל מילה - לסיום שכולו גאווה ואופטימיות:

 

לִ-הְיוֹת עַם חוֹ-פְשִׁי בֶּהֶאַארְצֵ-אֶנוּ

אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַ-אָ-ייִם"

 

תם הטקס.

אפשר להתפזר.