שנות ה-70
(חלק ב')
ילדי הפרחים החסידיים
בשנות ה-70, המגזר החרדי המשיך לצמוח בקצב דמוגרפי מהיר.
בתחילת העשור, כבר אפשר היה להגדיר את החרדים כמגזר, עדיין מיעוט קטן ובלתי נחשב, אך בולט בין הפלגים והמגזרים בחברה הישראלית, ומיוחד בולט בהתבדלות של משפחותיו מהזרם המרכזי בחברה.
בקהילותיהם הסגורות התערבבו חסידים עם ליטאים ("המתנגדים"), משפחות ברוכות ילדים מכל הפלגים והזרמים - התגוררו בשכנות, באותו בניין מגורים, באותה שכונה, באותו רחוב. ולמרות שכל משפחה התנהלה באורח חיים שונה, ועמוס בדקויות קטנות וגדולות שהשתנו בין ליטאי לחסיד ובין חסיד של אדמו"ר אחד לחסיד של אדמו"ר אחר - בלבוש, בדיבור, בסגנון התפילה, בחינוך...
אבל, המכנה המשותף ביניהם היה גדול מהמפריד:
כולם שמרו בקפדנות על ערכים דתיים שמרניים, ללא פשרות עם המציאות הקיימת. כולם היו מאוחדים בערך בסיסי שהיה לאידיאולוגיה ומטרה: התבדלות מכל מה שהתרבות החילונית מייצגת.
עד אמצע העשור עוד לא היה שם מי שיציע בידור להמונים, וזה לא עלה על סדר היום.
בשכונות החרדיות בבני ברק ובירושלים התנהלו החיים על פי סדר יום נוקשה ומתבדל שאין בו שעות מיותרות לפנאי או בידור, וכולו מוקדש ללימוד תורה, תפילות. רמת החיים של המשפחות החרדיות לא היתה גבוהה ורק מעטים יכלו לרכוש פטיפון ותקליטים כדי להאזין לתקליט אחד מהתקליטים הנדירים שהתאימו לקריטריונים המחמירים של הרבנים.
צעירים ובני נוער חרדים לא נחשפו לרדיו או לטלוויזיה, כמו כל צעיר ישראלי חילוני, ואת המוזיקה המותרת על פי ההלכה יכלו לפגוש באמצעות הרכבים מוזיקליים מורשים ("כלייזמרים") שעשו שמח בחתונות ובטקסים המוניים.
האופוריה התרבותית שהתפשטה בחברה הישראלית, בעקבות מלחמת ששת הימים, לא חלחלה אל המגזר החרדי.
כשהגידול הדמוגרפי אילץ את המשפחות הצעירות למצוא מגורים בערים קטנות וגדולות, הם הקימו קהילות משלהם, וכל קהילה התנהלה כיחידה הומוגנית שלא מאפשרת פריצת גדרות. בתוך הקהילה נשמר הקשר הפנימי בינה ובין כל הקהילות באמצעות עיתונות חרדית שהפיצה ידיעות ומאמרים בהשגחת "גדולי הדור".
"ככל אשר יורוך - תעשה", זה היה הרעיון שאיחד את כולם, ומנע מהם לפנות לערוצי תקשורת אחרים כדי לקבל מושג על העולם שמתפתח מחוץ לקהילה.
אמנות בכלל, ומוזיקה בפרט, לא נחשבו חלק מהחיים. בכל מקום בו היה צורך לשיר או להשמיע מוזיקה, עשו את זה בלי לפתח סגנון או להשקיע משאבים - בחתונות נגנו הכלייזמרים את הניגונים הישנים "ועשו שמח" (פרעיילאך), בתפילות בבתי הכנסת ובשולחן שבת שרו את השירים המסורתיים שעברו מאב לבן, בנוסח האירופאי. בחצרות החסידים נשאר הרפרטואר שהובא מגלויות אירופה המזרחית, בתוספת חידושים קטנים פה ושם - של אדמו"רים בעלי כשרון מוזיקלי או מלחין חצר שלימד את החסידים "ניגון חדש".
הקידמה הטכנולוגית לא עשתה רושם על הרבנים ומתווי הדרך. להיפך: איימה עליהם.
מדי שבוע התפרסם גילוי דעת האוסר על האזנה לרדיו או צפייה בטלוויזיה, וחמור מזה: על צפייה בסרט קולנוע. כל אלה עלולים "להשחית את לב הנוער". ולבני הנוער היה תפקיד חשוב בהירארכיה: הם נועדו להתחנך על פי הכללים שנקבעו, ובהגיע יומם להמשיך את השושלת. להקים משפחה שתשמור על אורח החיים החרדי ותגדיל את תפוצתו.
כשהחלו להתרחב אמצעי הפצה של שירים, כמו: תקליטים ופטיפונים, מעט מאד חנויות תקליטים נפתחו במגזר החרדי, כי לא היתה "סחורה מוזיקלית" שאפשר למכור. המקסימום שהיו החרדים מוכנים לשמוע על גבי תקליט, היו זמרים כמו החזן דוד ורדיגר, שהגיש ניגונים של חסידי גור, החסידות הגדולה שהחלה לצבור עוצמה ופופולאריות. שיריו וניגוניו נעשו פופולאריים גם בקרב הפלג הליטאי במגזר, הפלג שנחשב מאופק, ומחובר אל תפילה ולימוד שיש בהם פחות רגש.
החזן דוד ורדיגר בשיר "המבדיל בין קודש לחול"
להאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או בקישור כאן
החזן דוד ורדיגר בשיר "לא תבושי"
להאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או בקישור כאן
דוד ורדיגר חי ופעל בקהילות אורתודוקסיות מודרניות בארצות הברית.
היהדות האורתודוקסית האמריקאית התפתחה בדרך שונה מהמגזרים הדתיים בישראל. יהודי הקהילות האלה היו נאמנים לערכי היהדות שהביאו איתם מארצות מוצאם באירופה, כשהם מנותקים לגמרי מהתרבות העברית שהתפתחה בישראל. יהדותם היתה סוג של חרדיות אבל מתונה יותר, מודרנית יותר, מחוברת יותר לתרבות ולאמנות, לערכים האמריקאים סביבם.
מהמרחב היהודי הזה באמריקה יצאו הרב קרליבך ובן ציון שנקר, ומקהלת הילדים "פרחי אגודת ישראל" בניו-יורק, וכל פורצי הדרך של המזיקה החסידית, שהכירו היטב את תעשיית המוזיקה האמריקאית, את כלי הנגינה המגוונים בה, את אולפני ההקלטה וההפקות המקצועיות.
קהילות אורתודוקסיות כאלה היו גם בבריטניה.
משם הגיעה, בתחילת שנות ה-70, פריצת הדרך הבאה של המוזיקה החסידית: מקהלת ילדים שהיתה מוכרת בשם: "פרחי לונדון".
מקהלת ילדים חרדים כבר היו קיימות, בארץ ובחו"ל, ולא זכו לתשומת לב.
פרחי לונדון יצאה לאור בעיתוי נכון, ובכלים מקצועיים שהתאימו לשנות ה-70, ובאמצעותם התרוממה גבוה מהאחרות. זו היתה תופעה מעניינת וחדשנית - מקהלה של ילדים, כולם מהמגזר החרדי, שרים בסגנון החסידי המוכר: מילים מהמקורות, מולחנות בסגנון מודרני עם טעם חסידי, ומושרות בהגייה היידישאית המתאימה.
מאחורי הקמת המקהלה עמד יגאל צליק, צעיר חרדי שנולד וגדל בישראל אך היגר עם משפחתו לבריטניה. צליק, מוזיקאי מקורי ויצירתי, בחר את המילים המתאימות והלחין אותן לשירים, עיבד אותם באולפני הפקה מקצועיים ברמה גבוהה, וניהל את הופעותיה של הלהקה ואת תקליטיה – הופעות חריגות בביום והעמדת הפזמונים.
התקליט הראשון שהוציאה מקהלת "פרחי לונדון" נחל הצלחה כבירה בקהילות יהודיות בבריטניה ובארצות הברית, והגיע גם לישראל. בעקבות הצלחתו, הפיק צליק גם תקליט שני, שנחל גם הוא הצלחה.
צליק הבין שיש לו סטארט-אפ מוזיקלי שיכול לחדור את חומות הקהילה החרדית, ולהעיר את תרדמתה התרבותית. מעודד מהצלחותיו הגיע לישראל והקים בה מקהלה ישראלית, אחות לפרחי לונדון, ולה קרא: פרחי ירושלים.
שירי המקהלות הצליחו לסדוק את החומות ולהסיר כמה מחסומים, ומיד צצו בעקבותיהם מקהלות דומות בקנדה ובארצות הברית. כל אחת מהלהקות נשאה את המותג "פרחי" – פרחי מיאמי ופרחי טורונטו ופרחי ניו יורק. וכל אחת מהן הביאה להיטים שנוגנו והושרו במגזרים שונים של החברה הדתית בישראל.
פלייליסט שירים של להקות "פרחי"
להאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או בקישור כאן
ילדי הפרחים היו כולם בנים למשפחות אורתודוקסיות וחרדיות, והשירים שלהם ענו על הסטנדרטים של מתווי הדרך החרדית – שרו מילים מהתפילות ומהתנ"ך, שרו בלחן חסידי, אפילו השם של המותג שלהם נשמע ונהגה בהגייה יידישאית, במלעיל: "פִּיר-חֵי", עם דגש ב"פ". שירת הילדים בקולות סופרן היתה גם תחליף לקול הנשי שנאסר באופן גורף על השמעתו, מטעמים הלכתיים, ונעדר לגמרי מאוזניהם של הציבור החרדי.
וכך, מקהלות פרחי, שהתחילו כ"גימיק" חביב, נכנסו לרשימת ההשמעה של חובבי מוזיקה במגזר החרדי.
הכניסה לא היתה דרך הדלת הראשית. קודם כל בגלל השמרנות הטבועה באורח חיי החרדים, והחשש מכל מה שיכול להתפרש כחדשני ומודרני.
חוץ מזה, בחצרות החסידים לא יכלו להרשות לעצמם לאבד את יוקרת ניגוניהם הייחודיים. מוזיקה חדשנית עלולה להפר את החיבור הסמכותי הקדוש בין המנגינה לאדמו"ר. בין הנאמנות למסורת לבין הקריצה אל תרבות אחרת. בין מסורת שקיימת מאות שנים למסורת מודרנית.
גם אצל הפלגים הלא-חסידים, אלה שנקראו: ליטאים, לא היה קל לעכל את החידוש המפתיע.
אבל ילדי המקהלות ששרו כל כך יפה, בהרמוניה קולית ובעיבוד תזמורתי עשיר, נכנסו בדרך צדדית: תחילה אל שכבה הולכת וצומחת של "חרדים מודרניים" – בעיקר צעירים שהתגוררו ליטאים בשולי הקהילות הסגורות בבני ברק ובירושלים, ובריכוזים חרדים שצמחו בערים הגדולות בישראל. חרדים אלה כבר פגשו את הישראליות של שנות ה-70, ברחוב, באוטובוס, בעבודה. אוזניהם היו פתוחות לקבל סגנון מוזיקלי חדש ומרענן, שלא פוגע בערכים הבסיסיים שלהם.
בזמן שהיהדות החרדית קיבלה בזהירות ובחשדנות את הסגנון המודרני של הניגון החסידי, מצאו להקות "פרחי" פינה חמה בקרב הדור הצעיר של הזרם הדתי-לאומי (גלגולה המוקדם של "הציונות הדתית").
מגזר זה עבר תהליך של התחזקות דתית - תהליך שהחל אחרי מלחמת ששת הימים וסימן את נטישת הברית ההיסטורית עם הציונות החילונית. צעירי המגזר, שנקראו "דתיים לאומיים", יצאו לדרך עצמאית שהציבה על סדר יומה את השאיפה להיות מגזר שמוביל את הישראליות ומחזיר אותה אל הערכים השמרנים יותר של היהדות.
צעירי דור "הכיפות הסרוגות" המתחזק לא יכלו להשתלב בסצנה המוזיקלית הסוערת בישראל עם שירי רוק ופופ, ולא עם פסקול מוזיקלי ייחודי שסימל את החופש החילוני הגמור. למשך זמן קצר הם נסחפו אחרי הרב שלמה קרליבך ("הרבי המרקד") שהיה גיבור תרבות שלהם אבל אחרי שהלך רחוק מדי והתקרב ל"היפים" האמריקאים, סר חינו בעיני מתווי הדרך הדתית-לאומית, והוא נודה מהקהילות הדתיות.
את החלל שהותיר קרליבך - מילאו השירים של מקהלות ילדי הפרחים. שיריהן נקלטו היטב בתנועות הנוער בני עקיבא ו"עזרא", בפנימיות של האולפנות והישיבות התיכוניות. אפילו הרבנים הצעירים חובשי כיפה סרוגה ומתווי הדרך הציונית-דתית, יכלו להתחבר אל החדשנות המוזיקלית, אל הקצב והעיבודים המודרניים שלא שוברים את הכלים הדתיים.
כמה מהשירים של להקות "פרחי" נשמעו אקטואליים במיוחד והתכתבו עם האידיאלים שמובילה הציונות הדתית ברוח התקופה ההיא – בין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום כיפור.
כך למשל, למשל: השיר "וכי ידיו של משה עושות מלחמה", המבוסס על ציטוט מהמשנה.
כך גם השיר: "קול ברמה נשמע", המבוסס על פסוק מספר ירמיהו. לשיר הזה, שהתכתב עם קבר רחל, האתר המקודש ליהודים ששוחרר לא מכבר, הוסיף יגאל צליק קטע קריינות מרגש המספר אגדה של חז"ל. זה היה, ונשאר, אחד הקטעים המיתולוגיים של צליק ולהקתו שנחרתו בלבבות מאזיניהם, וגרמו להזלת דמעות ממש.
פרחי לונדון "קול ברמה נשמע" - יוטיוב
להאזנה ולצפייה הקלידו על התמונה או בקישור כאן
קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ.
מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.
פרחי לונדון "וכי ידיו של משה" - יוטיוב
להאזנה ולצפייה הקלידו על התמונה או בקישור כאן
וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה?
אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הָיוּ מִתְגַּבְּרִים; וְאִם לָאו, הָיוּ נָפְלֵן.
להקות פרחי עשו למוזיקה החסידית מה שעשו הלהקות הצבאיות לשירים העבריים.
הן הובילו את הכיוון החדש לז'אנר החסידי וסימנו את הדרך לבאים אחריהם. וכמו הלהקות הצבאיות, כך גם מקהלות הילדים היו חממה לצמיחתם של כוכבי זמר רבים אחרים בשנים הבאות.
עד שהכוכבים האלה יתבגרו, המשיך הניגון החסידי בלבושו המודרני להיות נוכח במתחמי התרבות של החברה הישראלית, בלי להתרומם יותר מדי.
בזרם המרכזי של החברה, הזרם החילוני, הטרנד החסידי נסוג יותר ויותר לשוליים, ונדחק לפינות של הווי ומסורת. תקליטי המקהלות של "פרחי" לא הצליחו להתחרות עם תקליטי השירים העבריים, עם המוזיקה הבריטית והאמריקאית, עם שלל הסגנונות שכבשו את תעשיית המוזיקה הישראלית, ונשארו בקהילות הדתיות-לאומיות ובשולי המגזר החרדי.
המרחק בין שתי הקהילות
פלייליסט שירי מקהלות פרחי לונדון, טורונטו, ירושלים
להאזנה וצפייה ביוטיוב לחצו על התמונה או בקישור כאן
בשלהי עשור שנות ה-70 החלו חומות הגטו החרדי להיסדק.
אמצעי ההפצה השתכללו, ואפשר היה לרכוש תקליטים וקלטות ("קסטות") במחירים סבירים. עוד ועוד מקהלות ילדים הוקמו, כולן מתוצרת הארץ, והמגזר החרדי פתח עוד קצת את הדלת הראשית, דרכה נכנסו זמרים צעירים מהמגזר, שהציגו את עצמם בשם המפורש: זמרים חסידיים.
יותר ויותר משפחות הכניסו הביתה את מקלט הרדיו, וצעירים ובני נוער האזינו לשידורי תחנת הרדיו הממלכתית "קול ישראל", שם יכלו להקשיב לזמרים ששיריהם צעדו ב"מצעד הזמירות", או לתוכניות מוזיקליות אחרות בהן שודרו שירים של זמרים צעירים, רבם אלמונים לגמרי בתעשיית המוזיקה הישראלית, אבל שמם כבר היה ידוע לצעירי המגזר החרדי.
כמה מהזמרים החסידיים שנהיו פופולאריים החלו לפתח גינונים של כוכבים, ממש כמו כוכבי המוזיקה החילונית. הם עלו אל קדמת הבמה והזניקו אותה למחוזות אחרים לגמרי.
על כך בפרק הבא.
