בתחילת עשור שנות ה-70 אפשר היה להגדיר את האוכלוסייה החרדית בישראל כמגזר, עדיין קטן ובלתי נחשב, אך בולט בין הפלגים והמגזרים בחברה הישראלית, ומיוחד בהתבדלות של הציבור הזה  מהזרם המרכזי בחברה.

המגזר המשיך לצמוח בקצב מהיר.

בקהילותיהם הסגורות התערבבו חסידים עם ליטאים ("המתנגדים"), משפחות ברוכות ילדים מכל הפלגים והזרמים - התגוררו בשכנות, באותו בניין מגורים, באותה שכונה, באותו רחוב. ולמרות שכל משפחה התנהלה באורח חיים שונה, ועמוס בדקויות קטנות וגדולות שהשתנו בין ליטאי לחסיד ובין חסיד של אדמו"ר אחד לחסיד של אדמו"ר אחר - בלבוש, בדיבור, בסגנון התפילה, בחינוך...ועוד.

אבל, המכנה המשותף ביניהם היה גדול מהמפריד: 

כולם שמרו בקפדנות על ערכים דתיים שמרניים, ללא פשרות עם המציאות הקיימת. כולם היו מאוחדים בערך בסיסי שהיה לאידיאולוגיה ומטרה: התבדלות מכל מה שהתרבות החילונית מייצגת.

הריבוי הטבעי המואץ גרם לצפיפות באזורי מגוריהם, וזוגות צעירים שהקימו משפחות חדשות נאלצו למצוא מגורים בערים קטנות וגדולות - שם, הקימו קהילות משלהם, וכל קהילה התנהלה כיחידה הומוגנית שלא מאפשרת פריצת גדרות. בתוך הקהילה נשמר הקשר הפנימי בינה ובין כל הקהילות באמצעות עיתונות חרדית שהפיצה ידיעות ומאמרים בהשגחת "גדולי הדור".

"ככל אשר יורוך - תעשה", זה היה הרעיון שאיחד את כולם, ומנע מהם לפנות לערוצי תקשורת אחרים כדי לקבל מושג על העולם שמתפתח מחוץ לקהילה.

​​

עד אמצע העשור עוד לא היה במגזר החרדי מי שיציע בידור להמונים.

זה כמעט ולא עלה על סדר היום.

בשכונות החרדיות בבני ברק ובירושלים התנהלו החיים על פי סדר יום נוקשה שאין בו שעות מיותרות לפנאי או בידור, וכולו מוקדש ללימוד תורה, תפילות, וניהול חיי משפחה על פי ההלכה היהודית וכלליה הנוקשים. הפרנסה לא היתה בשפע - רמת החיים של המשפחות החרדיות לא היתה גבוהה ורק מעטים יכלו לרכוש פטיפון ותקליטים כדי להאזין לתקליט אחד מהתקליטים הנדירים שהתאימו לקריטריונים המחמירים של הרבנים.

צעירים ובני נוער חרדים לא נחשפו לרדיו או לטלוויזיה כמו כל צעיר ישראלי חילוני, ואת המוזיקה המותרת על פי ההלכה יכלו לפגוש באמצעות הרכבים מוזיקליים מורשים ("כלייזמרים") שעשו שמח בחתונות ובטקסים המוניים.

​​​

האופוריה התרבותית שהתפשטה בחברה הישראלית, בעקבות מלחמת ששת הימים, לא חלחלה אל המגזר החרדי.

אמנות בכלל, ומוזיקה בפרט, לא נחשבו חלק מהחיים.

בכל מקום בו היה צורך לשיר או להשמיע מוזיקה, עשו את זה בלי לפתח סגנון או להשקיע משאבים - בחתונות נגנו הכלייזמרים את הניגונים הישנים כדי "לעשות שמח" (פרעיילאך), בתפילות בבתי הכנסת ובשולחן שבת שרו את השירים המסורתיים שעברו מאב לבן, בנוסח האירופאי. בחצרות החסידים נשאר הרפרטואר שהובא מגלויות אירופה המזרחית, בתוספת חידושים קטנים פה ושם - של אדמו"רים בעלי כשרון מוזיקלי או מלחין חצר שלימד את החסידים "ניגון חדש".

הקידמה הטכנולוגית לא עשתה רושם על הרבנים ומתווי הדרך. להיפך: איימה עליהם.

מדי שבוע התפרסם גילוי דעת האוסר על האזנה לרדיו או צפייה בטלוויזיה, וחמור מזה: על צפייה בסרט קולנוע. כל אלה עלולים "להשחית את לב הנוער". ולבני הנוער היה תפקיד חשוב בהירארכיה: הם נועדו להתחנך על פי הכללים שנקבעו, ובהגיע יומם להמשיך את השושלת. להקים משפחה שתשמור על אורח החיים החרדי ותגדיל את תפוצתו.

 

כשהחלו להתרחב אמצעי הפצה של שירים, כמו: תקליטים ופטיפונים, מעט מאד חנויות תקליטים נפתחו במגזר החרדי, פשוט כי לא היתה "סחורה מוזיקלית" שאפשר למכור.

המקסימום שהיו החרדים מוכנים לשמוע על גבי תקליט, היו זמרים כמו החזן דוד ורדיגר, שהגיש ניגונים של חסידי גור, החסידות הגדולה שהחלה לצבור עוצמה ופופולאריות. שיריו וניגוניו נעשו פופולאריים גם בקרב הפלג הליטאי במגזר, הפלג שנחשב מאופק, ומחובר אל תפילה ולימוד שיש בהם פחות רגש.