שנות ה-80 – עסקי בידור ושעשועים חרדיים
ב-1981 התקיים פסטיבל הזמר החסידי האחרון.
עם סיום התחרות השנתית שהפיקו אמרגנים בעלי חוש מסחרי, ודעיכתו של הטרנד החסידי לעבר השוליים של המוזיקה הישראלית, התעורר המגזר החרדי מהשיתוק הבידורי שאחז בו כל שנים וקמו בתוכו מפיקים ועסקנים שלקחו את הסחורה המוזיקלית הזרוקה על הריצפה, כדי לעצב אותה על פי דרכם ואמונתם.
מכאן ואילך כבר היה ברור כי המוזיקה החסידית אינה שייכת עוד לחילונים או למסורתיים.
היא בונה לעצמה נישה ייחודית שאינה קשורה לתעשיית המוזיקה הישראלית, ויש לה זמרים עצמאים שעושים שימוש בפלטפורמות המודרניות - מקליטים את שיריהם באולפני הקלטות ומפיקים תקליטים וקלטות ודיסקים בלי טובות של האמרגנים החילונים. יש להם קהל משלהם - קהל מהמגזר החרדי, פלח אוכלוסייה שממשיך לצמוח בקצב מהיר, והם מתגוררים בכל רחבי הארץ.
לאורך העשור, המוזיקה החסידית בישראל התפצלה לשני מסלולים נפרדים:
במסלול אחד היו זמרים חובשי כיפות סרוגות, מהמגזר הציוני-דתי, כמו: כמו דודו פישר, "צמד רעים" ואחרים, שנחשבו ממלכתיים ומקובלים על כל שכבות החברה הישראלית. הם שרו בפסטיבל הזמר החסידי, שארגנו מפיקים חילונים, ונקראו לשיר שירי מסורת יהודית בטקסים ציבוריים. הם היו סוג של "זמרי מחמד" של התרבות החילונית, לה הם סיפקו את מנת ה"יידישקייט" האהובה על משפחות יוצאי אירופה, האשכנזיות. היו להם קשרים טובים עם הבראנז'ה האמנותית התל אביבית, ומדי פעם כתבו עליהם בעיתון וסיקרו אותם במדורי הרכילות. וכשהטלוויזיה שידרה תוכניות חג או מסורת, הם נקראו לשיר ולשמח את הצופים.
קלאסיקה ישראלית: עוזי חיטמן בשיר "אדון עולם"
להאזנה לחצו על התמונה או על הקישור כאן
קלאסיקה ישראלית: צמד רעים בשיר "עוד יישמע"
להאזנה לחצו על התמונה או על הקישור כאן
על מסלול נפרד לגמרי, התקדמו הזמרים מהמגזר החרדי.
שערי המגזר נפתחו לרווחה עבור כל זמר שהוציא כבר תקליט או שניים, ואם בהיותו ילד צבר ניסיון באחת מלהקות "פרחי", זה היה יתרון שנתן לו מקדמה על אחרים בדרך לכוכבות. מעת לעת יצאו זמרים חדשים - אלמונים לגמרי לחובבי המוזיקה הישראלית, המוכרת והנשמעת בערוצים הממלכתיים.
תחילה, רק אצל החרדים המודרנים מהסביבה הליטאית הכירו את השמות: דדי גראוכר, נתן ומנשה פטמן, דוד אולמן, חיים בנט, ואחרים. הכירו את השירים שלהם בישיבות הקטנות והגדולות, בסמינרים של "בית יעקב" החרדיים, קנו תקליטים שלהם, שרו שירים שלהם בטקסים דתיים והלכו להופעות שלהם - הופעות נפרדות כמובן, לגברים ולנשים.
בפלג החסידי המשיכו לצרוך ניגונים של החסידויות הגדולות: מודז'יץ, בעלז, גור, חב"ד.
מופעי הזמר החסידי החלו לתפוס תאוצה בציבור החרדי.
צמרת ההנהגה החרדית, אדמו"ורים ורבנים מכל הפלגים, עוד ניסו לעצור את קיומן "מופעי הזמר החסידי". ראו בהם חיקוי מסוכן של התרבות החילונית וכינו אותם "מושב ליצים" כינוי שנלקח מהפסוק בספר תהילים: " אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב".
מאוחר מדי.
עסקי הבידור והשעשועים היו בדרך אל המרחבים המוגנים שלהם.
האמרגנים הכריזו על המופעים ההמוניים כ"מופעים שהכנסותיהם קודש לתרומות" והקהל שנהר בהמוניו להופעות וציבור רחב שקנה קלטות ותקליטים קיבלו "היתרים" מרבנים מקלים יותר. רבנים שהבינו כי את המגמה הזו אי אפשר לעצור. הטכנולוגיה מתקדמת מהר, והיא מקרבת את המפגש בין הזמר החסידי לבין מעריציו.
מפגש שישנה את הדרך בה המגזר צורך את המוזיקה.
תקליט מצעד הזמירות
מופעי הזמרים חסידיים העלו אל קדמת הבמות "אלילי זמר" – כוכבים שזוכים להערצה, ממש כמו האלילים של התרבות החילונית בארץ ובעולם.
הכוכב החרדי הראשון היה הזמר מרדכי בן דוד ורדיגר.
כמו כל פורצי הדרך לפניו, גם הוא בא מאמריקה, שם גדל במשפחה אורתודוכסית. אביו, החזן והזמר החסידי דוד ורדיגר, הועיד אותו להיות ממשיך דרכו, והבן לא אכזב. מגיל צעיר
הלחין וביצע שירים חסידיים, והוציא לאור תקליטים שנחלו הצלחה בקהילות היהודים באמריקה. שם החל למלא אולמות במופעים ופיתח גינונים של כוכב, כמו הקולגות שלו בתעשיית המוזיקה האמריקאית.
אחרי שכבש את יהודי אמריקה, בשלהי שנות ה-70, בא לכבוש את ישראל. הוא הגיע לסדרת הופעות אבל נתקל במחאות שיצאו מהמגזר החרדי, ומפסקי הלכה של רבנים אסרו ללכת למופע המוניים כאלה. אחרי קבלת הפנים הזו, העדיף להימנע מביקורים בישראל ולהסתפק בהערצת הקהילות היהודיות באמריקה ובכל רחבי העולם היהודי. ביקור נדיר שלו, בטקס הנחת אבן פינה לעיר החרדית "עמנואל", התקיים לאחר לחצים שהופעלו עליו. בטקס השתתפו 70,000 איש שבאו לשמוע אותו.
חמש שנים חיכה מרדכי ורדיגר עד שיכול היה להרגיש בטוח שהמגזר החרדי בארץ בשל ומוכן לקבל אחד כמוהו.
הוא שב לכאן, ובגדול.
ב-1984 התקיים מופע שלו בבנייני האומה בירושלים. העיתונאי אמנון לוי נכח בהופעה ותיאר אותה בכתבה לעיתון "חדשות":
הכתבה של אמנון לוי
מרדכי ורדיגר הוכיח כי הציבור החרדי כולו, על כל פלגיו, צמא לבידור ושעשועים, והעניק את החותמת הסופית לפרידתו של הז'אנר החסידי מהתרבות החילונית.
קצת אחריו, בשלהי העשור הגיע הזמר אברהם פריד, גם הוא זמר אמריקאי שצמח אל תוך הז'אנר החדש, והיה לאליל זמר שנוהרים להופעותיו וקונים בחנויות את התקליטים והקלטות שלהם.
ובין שני הענקים, מצאו אחרים את מקומם בתעשייה על משבצת מכובדת גם זמרים ישראלים מהמגזר החרדי, כמו: לייבלה השל ישראל פרנס ואחרים, מצאו מקום בתעשייה הנישתית וניסו לכבוש את הבמות, ועוד ועוד חסידויות הפיצו את ניגוניהם והצמיחו כוכבים משלהם.
לייבלה השל – מה אשיב
במהלך שנות ה-80, התרחב קהל הבית של צרכני המוזיקה החסידית.
גל של "חזרה בתשובה" פקד את החברה הישראלית, ומשפחות רבות נטשו את אורח החיים החילוני והצטרף אל אלה שבחרו לחיות באורח חיים חרדי. החוזרים בתשובה קיבלו על עצמם את מחויבויות נדרשות מהם מתוקף מעמדם החדש, וביניהן: האיסור לשמוע שירת נשים.
המעבר אל המוזיקה שנשמעה במקום מגוריהם החדש לא היה קשה במיוחד. השירים נשמעו באוזניהם בקצב ובעיבודים שהכירו מעולמם החילוני, ומה שלא היה מוכר למדו להתרגל אליו.
על גל החוזרים בתשובה נמנו משפחות מזרחיות רבות, שקיבלו את התרבות החרדית, את שיטות החינוך ואת פסקי ההלכות של הרבנים והאדמו"רים – כולם ממוצא אשכנזי. במסגרת השתייכותם למגזר, קיבלו חבילה של ערכים שהמוזיקה חלק בלתי נפרד ממנה.
1988 - תקליטו הראשון של הזמר דוד רפאל בן עמי שהיה מוכר כזמר חילוני וחזר בתשובה
https://www.youtube.com/watch?v=7eKDnlwGVfc&list=PLOQxn5LkiBo6VDv0mmGkW9PiFdso-sKYh
תוספת של חיזוק המשיכה להגיע גם מהציונות הדתית.
המרחק בינה לבין המגזר החרדי הלך והצטמצם, והם חלקו יותר ויותר ערכים משותפים בענייני דת ומדינה. בני הנוער שלה התחנכו בישיבות ואולפנות, שם צמח דור צעיר שהולך להתיישב בהתנחלויות ביהודה, שומרון וחבל עזה, ומשלב ערכים לאומיים ודתיים באורח חייו. מעמדם של רבנים התחזק מאד, והם הובילו קו תרבותי שמציב גבולות ברורים יותר ומחמירים יותר בינם לבין התרבות החילונית.
ובמוזיקה – לא היה צריך פסקי הלכה של רבנים.
צעירי הציונות הדתית לא יכלו להתחבר אל הטרנדים המוזיקליים החדשים – פאנק, וטראנס, ורוק הכבד וכל יתר הסגנונות ששטפו את הארץ בשנות ה-80.
מוזיקה חסידית היתה ערבה באוזניהם, כמו מוזיקה ישראלית שמרנית – יהורם גאון, ירדנה ארזי, ואפילו אריק איינשטיין שחזר בתקליטיו אל שירי ארץ ישראל הישנה והטובה. ניגונים חסידיים, בלבוש ישן ובלבוש מודרני, הושרו בבתי כנסת, בחתונות ובר מצווה, בהתכנסויות קהילתיות. היה להם ביקוש בתקליטים ובקלטות בכל התנחלות, ובהופעות של זמרים חסידיים שהגיעו אל המתנחלים. כשהופיעו הזמרים על במות בערים הגדולות, בהופעות בהן היתה הפרדה בין גברים ונשים, אפשר היה לראות בחורים עם כיפות סרוגות, ובחורות בלבוש המוגבל בצניעותו, של בנות המגזר הציוני דתי.
בשלהי שנות ה-80 יצאה המוזיקה החסידית לדרך חדשה, ועשתה דרכה בחזרה לבעליה המקוריים - אלה שהביאו אותה מאירופה, שמרו לה אמונים כל השנים.