שמה הרשמי של המקהלה היה באנגלית: London School of Jewish Song, וכך גם הוצגה במסמכים רשמיים, על גבי עטיפות התקליטים, ובכלי התקשורת בבריטניה ובכל העולם. 

אצל היהודים הם נקראו "פרחי לונדון" - שם קליט יותר, שמתגלגל טוב יותר על הלשון ונשמע טוב יותר.

מקורו של השם העברי הוא כנראה בשמה של מקהלת "פרחי אגודת ישראל" שהוקמה כמה שנים קודם לכן בארצות הברית, אבל הוא התכתב עם רוח התקופה - שנות "ילדי הפרחים" שחוללו מהפכה תרבותית באמריקה ובכל העולם. 

​​

ילדי הפרחים של צליק היו תופעה מעניינת וחדשנית - מקהלה של ילדים יהודים, כולם בני הקהילה האורתודוקסית בבריטניה, שרים בסגנון הניגונים החסידיים. השירים שודרגו ושילבו השראה מעורבת של לחנים עממיים ממזרח אירופה עם בלדות רוק בריטיות ואמריקאיות. מילות השירים נלקחו מהמקורות היהודיות והושרו בהגייה יידישאית שנותרה בפיהם של יהודי הקהילות ששימרו אותה כשריד מהשטעטעל היהודי באירופה.

כאמור, הוא לא המציא את רעיון מקהלת הילדים החרדית. מקהלות כאלה כבר היו קיימות באותן שנים, בארץ ובחו"ל, אבל לא זכו לתשומת לב. הוא שידרג את המוצר המוזיקלי וחולל מהפיכה של ממש.

פרחי לונדון יצאו לאור בעיתוי נכון, ובכלים מקצועיים שהתאימו לשנות ה-70 שהרימו אותה גבוה מהאחרות. תוך שנים ספורות כבר היתה המקהלה פופולארית במיוחד בקהילות היהודיות באי הבריטי.

תקליטיה נמכרו היטב והגיעו לקהילות יהודיות באירופה וביבשת אמריקה, שם כבר היו מי שחיקו את המתכונת והקימו מקהלות דומות ששרו בסגנון החדש והמלהיב.

 

התקליטים של צליק והילדים "שלו", הגיעו גם לישראל, ולא עוררו תשומת לב מיוחדת.

בשוק המוזיקה הישראלית לא נמצא מקום לתופעת המקהלה הייחודית. זה היה שוק גועש ותוסס משלל סגנונות שהובאו מאמריקה ומאירופה, באווירת החופש והליברליות הדמוקרטיות. התרבות הישראלית התייחסה למוזיקה החסידית כנישה פולקלוריסטית שאין סיכוי לצעוד במצעד הפזמונים ולהצמיח אלילי זמר.

המגזר החרדי, קהל הבית הטבעי של הלחן החסידי החדש, עוד לא היה בשל לקבלת הסגנון פורץ הדרך. להם היתה "פרחי אגודת ישראל", מקהלה שהוקמה באמריקה ובישראל, ומקהלות של חסידויות שונות ששמרו על הניגון המקורי ועל הביצוע במתכונת השמרנית.

מי שקיבל את פניהם של פרחי לונדון, היו צעירים וצעירות מהמגזר הדתי-לאומי (שנקרא כיום: "הציונות הדתית"). אלה איבדו את הרב קרליבך, גיבור התרבות היחידי שלהם, שעבר נידוי אחרי שסטה מהדרך השמרנית ושר כנגד כללי ההלכה היהודית השמרנית. 

"ילדי הפרחים" של צליק נתנו לצעירי המגזר הדתי-לאומי מענה מוזיקלי מתאים לרוח התקופה העוברת על התרבות העולמית, והם יכלו לחבק אחד מהמחנה שלהם, מנצח כריזמטי עם הלהקה המיוחדת שלו.

 

צליק רכב על גב הסטארטאפ המוזיקלי שלו עד לישראל, והקים בה מקהלה אחות שנקראה: "פרחי ירושלים".

כמי שגדל בה, וכיהודי שעיניו נשואות לציון, טס אליה כדי להעיר את הסצנה המוזיקלית הרדומה במגזרים הדתיים של החברה הישראלית. היה ברור לו כי השוק הישראלי הוא החשוב ביותר עבורו ועבור כל יהודי בכל העולם. כמי שהתנהל על פי ערכים וקודים שמרניים ביהדות, הוא שאף למזג את הקודים האלה במוזיקה בדרך האמנות "שתקרב יהודים לעבודת השם".

פרחי ירושלים לא הניבה את ההצלחה המיוחלת, התפרקה, והוקמה שוב על ידי מפיקים אחרים שהשתמשו בשם המותג המצליח. 

לא רק הם.

הצלחת הסטאראפ המוזיקלי הצמיח מקהלות אחיות שקמו באופן עצמאי ברחבי העולם היהודי ונשאו את שם המותג בתוספת מקומית: פרחי טורונטו, פרחי מיאמי, ועוד.

כולן פסעו בנתיב שפרץ עבורם יגאל צליק, והצטרפו אל המהפכה שחולל במוזיקה החסידית.