שנות ה-60:
הניגון החסידי מקבל קֶצֶב
בתחילת שנות ה-60, מעיינות היצירה החילוניים בישראל שפעו יצירתיות מקורית.
פזמונאים ומלחינים חיברו שירים שכבשו את לב הנוער, וגם מחו"ל הגיעו לכאן סגנונות שלא היו מוּכָּרִים לחובבי המוזיקה. גיבורי תרבות חדשים צמחו, כאלה שאמנותם היא שירה וקולם ערב ומראם נאה, והם שרים על אהבה ועל צבא, על נופי הארץ ועל דמויות מהשכונה והעיר, והכל - כיד הדמיון הפורה של היוצרים.
וככל שהרחיקו אל ארצות המערב, ושאבו השראה מהמוזיקה האמריקאית, האנגלית והצרפתית, הלכו ואיבדו את הקהל השמרני מהמגזרים הדתיים - החרדים כבר ממילא התבדלו בקהילותיהם הסגורות, וגם הציבור הדתי המתון יותר, הציוני יותר, לא יכול היה להיסחף אל התכנים של המוזיקה החדשה.
המפנה הגיע מאמריקה.
ב-1960 הגיע לישראל הרב שלמה קרליבך, "הרבי המרקד", עם הגיטרה שלו, לסדרת הופעות ראשונה שהוסיפה מימד חדש למוזיקה החסידית. יחד איתו הגיעו במשלוחים נפרדים, עותקים משני התקליטים הראשונים שהוציא, ובהם שירים שכבשו צעירים בקהילות היהודיות של ארצות הברית. שיריו נוספו מיד לרשימת ההשמעה של תכניות הדת בערוץ הרדיו, "קול ישראל", והתפשטו מהר מאד בריכוזים של המגזר הדתי.
קרליבך הלחין ושר מנגינות לפסוקים מהתנ"ך ו"סידור התפילות" היהודי. השירים עצמם מולחנים בתבנית פשוטה: פסוק או קטע תפילה מ"כתבי הקודש", בלחן שצליליו נמצאים במנעד צר של שני סולמות מוזיקליים, ומתנגנים בליווי ארבעה או חמישה אקורדים של גיטרה.
זה היה שדרוג של הניגון החסידי הישן והטוב מחצרות החסידים והאדמו"רים. שדרוג מוזיקלי שיכול להתאים לצעירים ישראלים מהמגזר הציוני-דתי, שמחוברים להוויה הישראלית אבל נאלצים לסנן את התוכן מוזיקלי ההולך ומתפשט בתרבות החילונית.
הם קיבלו בהתלהבות את קרליבך ואת שיריו.
לא היה בשירים תחכום מוזיקלי אבל היתה להם עוצמה - עוצמתם נשאבה מהאיש ששר וניגן אותם בליווי גיטרה. מההופעה שלו על הבמה.
מי שנכח בהופעה של שלמה קרליבך, גם אם לא נמנה על מעריציו, נכבש בקסמו – גבר גדל מידות, לבוש חולצה לבנה ומכנסיים שחורות, כלבושו של אברך חרדי. על ראשו כיפה גדולה, לפעמים שחורה, לפעמים צבעונית או רקומה. אוחז גיטרה בידו, מנגן ושר בקול בס צרוד עם "נשמה יהודית", קול שנשמע כמו תפילה ותחנונים עם הרבה עם "אוי אוי אוי" ו"אוי וויי וויי" - גם כשהמנגינה נכתבת בקצב משמח למילים אופטימיות.
ובאמצע שירתו ונגינתו, ללא התראה מוקדמת, מתחיל לקפץ ולרקוד, בהתלהבות ואקסטזה שסוחפות את הקהל לשיר, להניף ידיים ולהתנועע בכל דרך אפשרית.
הרב שלמה קרליבך בהופעה חיה
לצפייה והאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או בקישור כאן
באותן שנים הופצו בארץ תקליטים של עוד זמר יהודי אמריקאי: בן ציון שנקר.
שנקר, בוגר קונסרבטוריון אמריקאי, נמנה על החצר של חסידות מודז'יץ בארצות הברית, ואף היה בקשר הדוק עם האדמו"ר של החסידות בתל אביב. הוא הלחין ניגונים חסידיים, והיה הראשון שהקליט אותם בצורה מקצועית – עם אולפן הקלטות, ונגנים.
התקליטים של שנקר ובהם ניגוני מודז'יץ, הופצו בישראל בסיוע האדמו"ר התל אביבי והגיעו לרדיו. הבולטים שבהם הושמעו שוב ושוב בתוכניות "פרקי חזנות כבקשתך". תמיד בחלק האחרון של התוכנית, לפני סיום. כמו קינוח קל אחרי ארוחה כבדה. כך התייחסו עורכי התוכנית לניגונים ה"קלים לעיכול" לעומת קטעי החזנות הארוכים והמסובכים.
ניגוניו של שנקר לא התיימרו לשדרג לגמרי את הניגון החסידי המקורי, אלא להוציא אותו מחצרות האדמו"רים אל הציבור הרחב באמצעים המודרניים שהתפתחו. יחד עם אנשי מקצוע מתחום המוזיקה הוא הוסיף מעט קצב, בליווי פסנתר וכלי נשיפה, ומקהלת גברים. ומעל כולם, בלט קולו הערב. זה היה קול מקצועי ומדויק. עם ניואנסים שמזכירים את קטעי החזנות של החזנים המפורסמים.
שנקר ותקליטיו, שנמכרו באלפי עותקים, התחבבו על משפחות דתיות אשכנזיות, יוצאי מדינות אירופה. בעיקר על המבוגרים שבהם, ניצולי השואה שהשתייכו לזרמים הציונים במגזר הדתי.
הם לא חיפשו גיבורי תרבות ולא נזקקו להם. הם נמשכו אל הניגון החסידי המודרני שהזכיר להם את בית אבא, את שולחן ליל שבת שסביבו היו שרים זמירות שבת.
תקליטיו קיבלו את הכותרת: "ניגונים חסידיים", אבל רק חסידות מודז'יץ הקטנה ועוד כמה חסידויות קטנות קיבלו אותם בברכה. לחסידויות הגדולות, כמו חסידות גור וחסידות חב"ד, היו ניגונים משלהם שחוברו על ידי האדמו"רים שלהם, וניגון לא התערבב בניגון.
הקשר האינטואיטיבי של ניגוני שנקר עם חזנות, משך אליו גם קהל פחות דתי ויותר מסורתי. כאלה שראו בשיריו "חזנות בסגנון קל", שיכול להוסיף להם עוד טעם של "יידישקייט".
"אשת חייל" בביצוע בן ציון שנקר
להאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או בקישור כאן
"אשת חייל" בביצוע בן ציון שנקר
להאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או בקישור כאן
שלמה קרליבך ובן ציון שנקר, היו אזרחים אמריקאים, פורצי דרך במוזיקה הישראלית.
הם הוציאו את הזֶמֶר החסידי מפינת הפולקלור, והוסיפו לו מימד חדש - לא עוד "מוזיקה אותנטית" שמציגה לראווה את שורשי המגוון התרבותי בישראל המתחדשת, אלא שירים ומנגינות בעלי אופי יהודי מקורי שאהובים על קהל שומעיהם.
כל אחד מהם עשה זאת בדרכו הייחודית.
קרליבך עשה את זה עם יחסי ציבור מעולים, באמצעות ראיונות לערוצי התקשורת בארץ ובעולם. הוא הקפיד להגיע מדי שנה לסדרת הופעות בישראל. שופע כריזמה ומתחבר אל הלבבות, נתן לצעירים הדתיים את התוכן המוזיקלי שמלהיב אותם. עבורם היה מושא להערצה, גיבור תרבות, כמו זמרים אחרים מסגנונות אחרים בתרבות הישראלית.
שנקר היה צנוע בהרבה. ביקר רק פעמים ספורות בארץ, להופעות חד-פעמיות, ונתן לניגוניו להשמיע את קולו ולחדור אל הלבבות של המאזינים.
לאורך כל עשור שנות ה-60, שניהם התמידו בהוצאת תקליטים אריכי נגן, וביססו נישה חדשה וייחודית במוזיקה הישראלית: המוזיקה החסידית. שיש לה קהל משלה, ויוצרים משלה, והיא מחוברת למסורת ישראל.
הצלחתם סימנה את הדרך לחצרות חסידים אחרות.
אדמו"ריהן הספיקו לבסס קהילות קטנות סביבם, קהילות שהלכו וצמחו בקצב דמוגרפי מהיר במיוחד. שני עשורים בלבד אחרי השואה, הקימו עצמן לתחייה בארץ הקודש, והדור הבא כבר הלך בדרך שהלכו בה בעיירה היהודית באירופה. מוקפים בחומות שהגנו עליהם מכל השפעה זרה, ציונית וחילונית.
הגדולות שבהן, כמו חסידות חב"ד וחסידות גור, קיבצו את ניגוניהם והפיקו אותן על גבי תקליטים. אלה היו ניגונים פשוטים, בהפקות זולות, ללא יומרות מסחריות, שהופצו בקהילות הייחודיות שלהן והוסיפו עוד נדבך להוויה המיוחדת של חייהם במדינת ישראל.
סדרת תקליטי "ניחוח" - ניגוני חסידות חב"ד משנות ה-60
להאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או על הקישור כאן
אחרי מלחמת ששת הימים, ב-1967, השתנו פניה של המדינה ושל החברה הישראלית.
בבת אחת הוסרו ממנה איומי ההשמדה, הגבולות הישנים נמחקו, והצבא הישראלי חנה על גדות תעלת סואץ ועל רכס החרמון ברמת הגולן. גולת הכותרת של הניצחון המזהיר היתה: שחרור המקומות הקדושים לעם היהודי - הכותל המערבי, קבר רחל ומערת המכפלה בחברון. אתרים שאליהם נשאו היהודים עיניהם במשך אלפי שנים. הישראלים הנלהבים מיהרו לאתרים המשוחררים, וקיבלו השראה רוחנית שהביאה חילונים רבים להתקשר מחדש אל המסורת היהודית.
הישראלים הרגישו כמו בחלום, וכשהבינו שזו מציאות חייהם החדשה, הסתערו עליה בהתלהבות שהפכה לאופוריה.
בתרבות החילונית מיהרו לתרגם את הניצחון לשירי הלל לצה"ל ולחייליו הגיבורים. לרוח הישראלית שהתגבשה במדינה אחרי עצמאותה, רוח צברית, עברית, ציונית, רוחו של היהודי החדש. הצבר הגאה, יפה הבלורית והתואר.
היצירה המוזיקלית התאימה את עצמה לרוח העברית הנושבת וצליליה הסתדרו בהתאם – עם מילים ומנגינות שמפלסות דרך ברורה ומסמנת סגנון חדש: "שירים עבריים". זמרים וזמרות, רבים מהם כוכבי הלהקות הצבאיות, והלהקות עצמן, היו לגיבורי תרבות שמככבים בטורי רכילות, ושיריהם מילאו את מצעדי הפזמונים.
במגזרים הדתיים, שלא מצאו מקום בשיח החילוני, הסתפקו בתפילות הודיה לאלוהים, לניסים ונפלאות שהוכיחו כי זו העת להתחלת הגאולה השלימה של העם היהודי.
המוזיקה שלהם עוד לא מצאה כיוון ברור.
קטעי החזנות הפסיקו להיות אטרקטיביים, ונדחקו לקרן זווית, כמו האופרות והיצירות של המוזיקה הקלאסית, וכמה מהחזנים הוותיקים "עשו הסבה" והוציאו תקליטים ובהם גירסאות כיסוי לשירים וניגונים חסידיים.
בן ציון שנקר מיצה את עצמו עם הלהיטים הגדולים שלו, אלה שהפכו לנכסי צאן ברזל במשפחות דתיות, וכל התקליטים הבאים המשיכו להתנגן בחצרות החסידות שלו, מודז'יץ.
כוכבו של שלמה קרליבך, הרבי המרקד, גיבור התרבות של הציונים-דתיים, דעך להם - אחרי שפנה לדרך יהודית עצמאית שאינה הולמת את דרכם, העלימו אותו הרבנים מהתודעה. הוא עצמו לא נרתע, והמשיך לכבוש קהלים בארץ ובעולם, אבל קהל הבית, הקהל המקורי שלו, נטש וחיפש לעצמו תחליפים.
לרגע היה נדמה כי נמצא מחליף.
ושוב מאמריקה – בארצות הברית קמה להקה של ממש, להקת קצב חסידית שנקראה: The Rabbis' Sons ("בני הרבנים") שהוציאה תקליט ובו שירים בסגנון קרליבך, אבל עם קצת יותר קצב (ובלשונם: Beat), קצת יותר גיטרות ובסים, קצת יותר תופים. התקליט של בני הרבנים עורר עניין, וכמה מהשירים בו הפכו לנכס צאן ברזל במגזר הציוני-דתי, אבל הם עצמם, בני הרבנים, היו אפרוריים, חסרי כריזמה, ולא הצליחו לצבור תנופה כמו קרליבך המיתולוגי.
פלייליסט שירי להקת "בני הרבנים" - The Rabbis' Sons
להאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או על הקישור כאן
בשלהי שנות ה-60 היו ניסיונות ראשונים להשיב את הניגון והזמר החסידיים אל קדמת הבמה, מחוץ לקהילות הדתיות.
זה החל מיד אחרי שהסתיימה מלחמת ששת הימים, כשהמוני ישראלים חזרו מביקור באתרים המקודשים שנכבשו וההיסטוריה המוכרת להם קיבלה מימד חדש, רוחני ואפילו מיסטי. רבים מהם, חילונים גמורים, הרגישו צורך פנימי להתקשר מחדש אל המסורת היהודית, או לפחות להפסיק להדחיק אותה. להרגיש איתה בסדר.
הראשון שידע לחוש את הדופק הישראלי החדש ולנצל אותו למטרות מסחריות, היה המפיק יעקב אגמון.
ב-1968 העלה אגמון על בימת התיאטרון את המופע: "איש חסיד היה" – סוג של מחזמר המבוסס על שירים, סיפורים וניגונים חסידיים שמקורם בפולקלור העיירה היהודית של מזרח אירופה.
"איש חסיד היה" הציג את היופי והתמימות בקהילות יהודיות שהיו ואינם עוד. צוות המשתתפים בהצגה, צעירים וצעירות מתחומי המשחק והזמר, עמדו על הבמה וסיפרו מעשיות שיש בהן תערובת של מלאנכוליות והומור, ושרו בליווי גיטרה עם הרבה "אוי אוי אוי" ו"יה בה בם ביי".
המופע נחל הצלחה כבירה ומשך אליו דתיים וחילונים – רובם ממשפחות שהגיעו לישראל מאירופה, אצלם היה הניגון החסידי חלק מהשירים העממיים שהכירו בילדותם. לכל אחד היה זיכרון אישי מבית כנסת, מחתונה, מבר-מצווה, מטקסים ואירועים בהם שרו וניגנו אותם.
שנה לאחר מכן, האמרגן מיקי פלד לקח את זה עוד צעד אחד קדימה, והפיק את "פסטיבל הזמר החסידי" – תחרות זמר ובה 12 שירים בסגנון חסידי, עם מילים מהמקורות היהודיים ולחן בסגנון הרב שלמה קרליבך.
האמרגנים שיווקו את קרליבך לא רק כמי ששר לקהל הדתי אלא גם לקהל החילוני ומיתגו אותו כזמר של "פופ חסידי", כשהוא מופיע לצד אריק איינשטיין ולהקות קצב חשמליות.
קטע מצולם מהמופע "איש חסיד היה"
להאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או בקישור כאן
תקליט שירי המופע "איש חסיד היה"
להאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או בקישור כאן
בזמן שחילונים קיבלו את פני הניגון החסידי בסקרנות - במגזר החרדי לא התרגשו במיוחד. הניסיון להקים גשר בין חרדים לחילוניים באמצעות מוזיקה, נראה יותר כמו חנופה פאתטית.
שירי המופעים המסחריים נדחו על ידי מתווי הדרך של המגזר החרדי.
לא היה רב, חסיד או ליטאי ("מתנגד"), שייתן הכשר לזמרים "מחללי שבת" ו"אוכלי שרצים", שבהופעותיהם הרגילות שרים שירי אהבה שיש בהם מילים "לא מתאימות". זמרים כאלה ששרים פסוקים מהתפילה, גם אם שהלחן ערב באוזניהם, היו חילול הקודש. הם הרי בנו את החומות סביבת בנו כדי להגן עליהם מהתרבות החילונית, המסוכנת, ה"ריקנית" בלשונם.
אפילו אם שיר הולחן והושר על ידי זמרים שומרי מסורת, עם סיכוי לקבל חותמת כשרות - לא עבר את מסננת ההאזנה שלהם. הביצוע נשמע זר באוזניהם בגלל ההגייה העברית של הפסוקים. אצלם הקפידו על נוסח התפילה בלשון הקודש עם הגייה במבטא יידישאי, כמו בגלות אירופה. כל הגייה אחרת לא יכלה לעבור את הקריטריון הפסיכולוגי הזה. אפילו זמרים דתיים, חובשי כיפות סרוגות, כמו: "צמד רעים", נכשלו בו.
והבעיה החמורה מכל: שירת נשים.
זה עניין עקרוני שאינו נתון לוויכוח – זמרת פסטיבלים שמעיזה לשיר לחן לפסוק מכתבי הקודש, עליהם לאטום את אוזניהם ולא לעבור עבירה שמבוססת על האיסור: "קול באשה ערווה". שלא לדבר על כך שהזמרות האלה מופיעות בלבוש לא צנוע, על פי הקריטריונים שלהם.
עד סוף עשור שנות ה-60 התערבב הניגון החסידי במתכונתו החדשה בתוך המוזיקה הישראלית, לצד השירים העבריים, שירי רוק ופופ, שירי ג'אז וסגנונות מגוונים שניסו את כוחם בעידן החדש של המוזיקה הישראלית.
בעשור הבא, יתחילו הניגונים להתכנס לז'אנר עצמאי, שמוצא אפיקים ייחודיים משלו וקהל משלו.
ועל כך בפרק הבא על שנות ה-70, המובא בשני חלקים: