לקריאת הפרקים הקודמים - לחצו על הכותרת למעלה או בקישור כאן
"הרבי המרקד" – גיבור תרבות דתית
צעירים דתיים פתחו לקרליבך את השער אל החברה הישראלית בתחילת שנות ה-60.
זהותם הדתית לא היתה עוד מוגדרת. הם היו מיעוט בתוך חברה שהזרם המרכזי בה - חילוני, לא בלטו ולא הבליטו את עצמם, ו"שמרו על פרופיל נמוך". הם התחנכו במסגרות חינוך דתיות, אבל במסגרות אלה, התחנכו גם צעירים ממשפחות מסורתיות, ולא היה ברור מי הוא דתי ומי הוא מסורתי. המגזרים והתת-מגזרים בציבור הדתי התפתחו מאוחר יותר.
בשלהי העשור הראשון לקיומה של המדינה, אפשר היה להעריך ולשער את מספרם של הדתיים על פי השתייכותם המפלגתית.
בקצה אחד היו המצביעים של המפלגה הדתית-לאומית (המפד"ל), שמנהיגיה היו שותפים לברית ההיסטורית בינם לבין הציונות החילונית. מהם צמחו בני דור "הכיפות הסרוגות" שלמדו והתחנכו בבית ספר ממלכתי-דתי, הלכו לתנועת הנוער בני עקיבא, שירתו בצבא, למדו באוניברסיטה והשתלבו בחיי היום-יום בחברה הישראלית.
בקצה השני – המצביעים של מפלגת אגודת ישראל. חרדים, שהתבדלו לגמרי מהסביבה החילונית, וניהלו את חייהם בקהילות סגורות. החרדים צייתו להוראות רבניהם, שאסרו על ילדיהם לשרת בצבא או ללמוד באוניברסיטה, ולא השילו מעליהם את מנהגי הגלות באירופה.
בין שני הקצוות, היתה קבוצה קטנה יחסית, של אנשים שהגדירו את עצמם כחרדים-ציונים, שמשתתפים בבניין הארץ ומשתלבים בחיי היום-יום שלה. היתה להם מפלגה, פועלי אגודת ישראל (פא"י), היו להם קיבוצים ומושבים, ותנועת נוער ("עזרא"), והם אפשרו לילדיהם לשרת בצבא וללמוד באוניברסיטה.
1959 - קרליבך בביקורו הראשון בישראל
מנגן ושר עם צעירים דתיים ירושלמים
חרדים מתבדלים (של אגודת ישראל) לא יכלו להכיל את קרליבך האיש והזמר.
הוא לא הקפיד בהופעותיו על הפרדה בין נשים וגברים, והמוזיקה שלו היתה מודרנית מדי עבורם. קצבית מדי. להם היו את הניגונים שהביאו מהעיירה היהודית באירופה, אותם שרו סביב שולחן ה"טיש" אצל האדמו"ר או בתפילות בלימודים בישיבה.
וחוץ מזה, הוא ליווה את שיריו בניגון על גיטרה – כלי נגינה שסימל את התרבות החילונית שהם סלדו ממנה.
בשתי הקבוצות האחרות, הדתיים-לאומיים והחרדים הציונים, היתה אוזן קשבת למוזיקה של קרליבך.
לבני הדור הצעיר של הדתיים הציונים, רובם בני משפחות אשכנזיות, חסר בילוי תרבותי מהסוג שהתפתח במגזר החילוני.
הם גדלו באווירה דתית, קיימו אורח חיים דתי, חבשו כיפה ושמרו מצוות, אבל זהותם התרבותית עוד לא היתה מגובשת. הם לא התבדלו, כמו החרדים, בקהילות סגורות, אבל מצד שני, לא יכלו לצפות בסרטי קולנוע או לקרוא רומנים וספרות של סופרים חילוניים, ולשמוע מוזיקה שמבוססת על המערב הפרוע באורחותיו, וחופשי מכל קשר אל הדת והמסורת.
לחילונים היו כבר גיבורי תרבות בתחום הזמר, כמו: שושנה דמארי ויפה ירקוני, שחקני תיאטרון וזמרים מהלהקות הצבאיות.
להם עוד לא.
והנה מגיע קרליבך ומציע להם מוזיקה חדשנית שהם יכלו להתחבר אליה, ולהרגיש שהיא שייכת להם. שירים ומנגינות מהמאגר הקרוב לליבם ונשמתם: המילים לקוחות מכתבי הקודש היהודיים – פסוקים מסידור התפילה היומית, ציטטות מהמשנה והתלמוד, ומשפטים מהתנ"ך. והלחנים - נשמעים כמו הניגונים הישנים מהעיירה היהודית באירופה, רק שהקצב שלהם מודרני יותר וסוחף את המאזין.
ויש לו נתונים של גיבור תרבות.
הוא נראה כמו חרדי מודרני – עם חולצה לבנה ומכנסיים שחורות אך ללא חליפה או כובע. היה לו ייחוס משפחתי מתאים - שושלת רבנים מפורסמת מגרמניה, שידעו לשלב את הרבנות עם ההשכלה המודרנית, והוא הגיע מאמריקה המובילה את התרבות המערבית, שהביאה לישראל את אלביס פרסלי וקליף ריצ'רד, אלילי הנוער החילוני.
לא הפריע להם שהוא הוסיף לרפרטואר שלו כמה שירי דת כושים, בשפה האנגלית. זה רק הוסיף להם קצת עניין. הם לא ממש ירדו לדקויות של המילים והשפה.
הם היו מהופנטים מהאיש העומד לפניהם ושר. זה הספיק להם.
קרליבך ניחן בכריזמה אישית, מהפנטת – פנים עגולות, עיניים גדולות וחיוך שובה לב.
הוא כבש אותם כשהאריך את הניגון בסלסולי חזנות, כשעצם את עיניו כמו נושא תפילה לאלוהיו שבשמים, וברקע פורט בווירטואוזיות על מיתרי הגיטרה, ועוד יותר: כשהשיר קיבל קצב כמעט רוקיסטי, והוא מנגן את האקורדים הקליטים, מנענע את גופו בהתלהבות ומתחיל לרקוד וסוחף את הקהל לרקוד יחד איתו.
קולו הצרוד הוסיף לו חן מיוחד, ונע במנעד מרשים של סולמות מוזיקליים נמוכים וגבוהים, והמבט התמים על פניו היפות המחייכות, הליכותיו הצנועות – אלה היו החומרים הטבעיים שממנו יכלו הצעירים הדתיים לבנות לעצמם גיבור תרבות משלהם.
קרליבך לא אכזב אותם.
כשנה לאחר שהגיע לישראל בפעם הראשונה, ולאחר ששיריו נוגנו שוב ושוב ברדיו, יכול היה לשוב ולבוא לישראל. בביקור הזה כבר היה לאטרקציה של ממש, עם לוח הופעות ברחבי הארץ והופעה מיוחדת בפני חיילי צה"ל, לשם הזמין אותו הרב הראשי הצבאי, שלמה גורן.
במפלגה הדתית לאומית (המפד"ל) זיהו את הטרנד המוזיקלי החדש, ודאגו לארגן לו מופע מיוחד במחיר מסובסד, לקהל בוחריהם הדתיים-לאומיים.
לא רק דתיים התאהבו בו. גם חילונים ממשפחות אשכנזיות שהתאהבו בניגונים שהזכירו להם מנגינות מבית אבא, ובאו לספוג קצת "יידישקייט".
כך תאר כתב עיתון הארץ הופעה של קרליבך בקיץ 1960:
הכתבה בהארץ - להגדלת הטקסט לחצו כאן
בשנים הבאות, עד אמצע שנות ה-60, הלך וגדל זרם המעריצים של קרליבך, הוא קפץ לישראל בכל שנה מחודשי הקיץ, לסיבוב הופעות.
זה היה סיבוב מאורגן היטב שעבד על פי כללי ה"שואו ביזנס" האמריקאי.
קרליבך מצא אמרגן ישראלי שארגן מסע יחסי ציבור לפני בואו, באמצעות הודעות לעיתונות, ועד שנחת בארץ נמכרו כמעט כל הכרטיסים לכל המופעים. במסגרת מסע היח"צ, מעריצים נלהבים המתינו לו בנמל התעופה לוד, שם ערכו לו קבלת פנים, בסגנון אלילי הנוער החילונים.
האמרגן הממולח והיצירתי המציא את התואר "הרבי המרקד", שהיה למותג ונצמד לשמו של הכוכב הייחודי בציבור הדתי והחילוני כאחד.
עכשיו לצעירים הדתיים היה גיבור תרבות משלהם.
הם יכלו לקנות את תקליטיו, לשיר את שיריו בתנועת הנוער, בבית הכנסת ובפנימיות של הישיבות התיכוניות. בחתונות ובשולחן ליל שבת סביב השולחן המשפחתי.
עיתון "הצפה", הנקרא ביותר בחברה הדתית לאומית, דיווח לקוראיו בהתלהבות על התופעה החדשה, והשבועון הדתי "פנים אל פנים" יכול היה לספק לקוראיו ידיעות רכילותיות וסיפורים פיקנטיים הקשורים לגיבור התרבות שלהם.
באליטות של המשפחות הדתיות-לאומיות, ארגנו ערבי שירה פרטיים בחצר הבית או בסלון המרווח. תמורת סכום נאה לכוכב הנערץ, הגיע קרליבך ונתן להם הופעה של שעה וחצי. הקהל שלו בהופעות פרטיות יצא מגדרו, כמו בהופעותיו הפומביות.
1961 - הקלטה נדירה של קרליבך בהופעה חיה בבית פרטי - ביתו של ישראל מינצר בתל אביב. להאזנה - לחצו על התמונה או כאן בקישור ליוטיוב
ישראל היתה תחנה אחת במסע ההופעות של קרליבך.
שמו התפרסם בכל העולם היהודי, והוא קיבל הזמנות להופעות בקהילות רבות ברחבי העולם.
הוציא עוד תקליט ועוד תקליט, וחיבר עוד ועוד שירים, כולם היו ללהיטים שנמכרו ונוגנו והושרו בישראל ובעולם כולו. מאז יצא התקליט הראשון ועד התקליט החמישי, למעלה מ-50 שירים התפרסמו, ורובם היו ונותרו מאז נכסי צאן ברזל של הקהילות הדתיות בישראל ובעולם כולו.
תוך שנים ספורות הוא ושיריו ותקליטיו היו חלק מהנוף התרבותי של קהילות יהודיות באנטוורפן כמו בלונדון, בטורונטו כמו בפריז, באמריקה הצפונית ובאמריקה הדרומית.
מסעותיו בעולם לא הסיטו אותו מדרכו המקורית אל היעד שהציב: להשיב את התועים באמונתם אל המקורות היהודיים, ולהפיץ את היהדות גם בקרב מאמינים של דתות אחרות.
את זה ביקש לעשות בבית שלו, בארצות הברית. שם היה בסיס האם שלו. משם הוא שאב את עיקר כוחו ועוצמתו. מהקהילות היהודיות ברחבי ארצות הברית וקנדה – מהחוף המזרחי עד החוף המערבי.
ב-1963 יצא התקליט הרביעי שלו, ובו 12 שירים, המבוסס כולו על הופעה של קרליבך בפני קהל. ההופעה התקיימה באולם Village Gate בניו-יורק, ולראשונה אפשר היה להיחשף לדיאלוג שמתנהל בין הזמר הכריזמטי לבין הקהל, שמצטרף בהתלהבות לשירים.
1963 - קרליבך בהופעה חיה בוילג'-גייט
להאזנה - לחצו על הסרטון או כאן בקישור ליוטיוב
וככל שנלהב בהשגת מטרותיו, קרליבך הרשה לעצמו לחצות עוד ועוד גבולות שאף רב יהודי אורתודוכסי לא עשה זאת קודם לכן.
הוא הלך רחוק כדי להגיע לליבם של נשמות תועות.
כנראה רחוק מדי.
לאן הגיע קרליבך בנדודיו ?
ומה הוא מצא בקליפורניה ?
ומה קרה לקשר שלו עם החברה הדתית ?
על כך, ועוד, בפרק הבא:
זהו פרק שני בביוגרפיה המרתקת של הזָמָר החסידי שלמה קרליבך – חלוץ ופורץ דרך שהניח את התשתית לז'אנר המוזיקה החסידית של ימינו.
לקריאת כל פרקי הסדרה בתוכן העניינים בקישור הבא :
(10 פרקים - קישור נפרד לכל פרק)
תחקיר, כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד