שנות ה-70:
(חלק א')
התרבות הישראלית
מחבקת את הזֶמֶר החסידי
אופוריית הניצחון במלחמת ששת הימים הובילה את החברה הישראלית אל שנות ה-70.
על גלי האופוריה נפתחו נתיבים חדשים בתרבות ובאמנות. יוצרים מכל תחומי האמנות עלו על הגלים ונסחפו בהשראת "תרבות הנגד" שהובילו "ילדי הפרחים" מאמריקה לאירופה ולכל רחבי העולם המערבי. אופוריית הניצחון פגשה את התופעה, אמנם באיחור של כמה שנים, אך לא מאוחר מדי. כבר בשנים הראשונות של העשור אפשר היה לראות גם בארץ מובילי תרבות שחרתו על דגלם את האהבה החופשית, חירות האדם, וחופש הביטוי ללא גבולות שהשתלבו עם "הרוח הישראלית" החדשה.
השפעת תרבות הנגד באה לידי ביטוי בכל סוגי האמנות, ובמיוחד בתעשיית המוזיקה, שנהנתה מהתפתחות טכנולוגית בכלי נגינה, בהפקות אולפן, ובאמצעי הפצה זמינים.
המוזיקה הישראלית עברה שינוי מהפכני.
לצד היוצרים הוותיקים שהמשיכו לייצר מוזיקה בסגנון "השירים העבריים" - צמחו בה יוצרים "שלא עשו חשבון", שברו מוסכמות, והביאו לעולם שירים בשפה ישירה יותר, במקצבים וסגנונות מגוונים. הם כיוונו את המוזיקה שלהם אל הדור הצעיר - בני נוער וחיילים, סטודנטים והורים צעירים שחוו את המהפך האופורי.
כותרת בולטת במיוחד בישרה כי: "העולם שייך לצעירים". כך גם שר צביקה פיק, אז זמר צעיר שנראה פרובוקטיבי בהופעותיו אבל כובש לב בשיריו. הוא גם שר על "אין מדינה לאהבה" - שיר שהביא לידי ביטוי את האהבה חופשית שנותנת דרור לכל היצרים ואין לה גבולות.
תרבות הנגד העזה להיכנס גם אל קודש הקודשים של החברה הישראלית: צה"ל.
להקת הנח"ל, להקה צבאית שהיתה אמורה לייצג את הפטריוטיות הישראלית שהתבססה על ערכים צבאיים וגבורת החיילים במלחמות, שרה את "שיר לשלום" - שיר שביטא כמיהה לימים שבהם אין מלחמות וחולל סערה ציבורית בקרב בני דור הביניים, אלה שגדלו על המיתוסים הצבאיים.
להקת הנח"ל, שהיתה חלק ממבשרי המהפכה המוזיקלית בישראל באותן שנים, הפתיעה את הציבור הישראלי בהצגת קטע מוזיקלי שנקרא: "הבן יקיר לי". מילותיו נלקחו מתפילות "הימים הנוראים" והלחן חובר על ידי חזן מאמריקה, שהצליח לרגש את הציבור הדתי בכלל, ואת חובבי החזנות בפרט. המנהל המוזיקלי של הלהקה, יאיר רוזנבלום עיבד את הקטע בעיבוד קצבי שהתאים לרוח התקופה. חברי הלהקה שרו את השיר בליווי כוריאוגרפיה בסגנון המחזמר "שיער" הפרובוקטיבי, כשהם נעים על הבמה בתנועות גוף שלא היו מביישות להקת רוק אנד רול אמריקאית.
"הבן יקיר לי" הגיע למצעד הפזמונים לזמן קצר בלבד, וכעבור שבועיים הודח ממנו.
לעורכי המצעד היתה סיבה להאמין כי הטרנד המסורתי שהצליח לאמרגנים יכול להשתלב בפלייליסט הישראלי הפופולארי ושווה להציג אותו "בפינה לשיפוטכם". אבל המאזינים הצעירים, אלה ששלחו גלויות דירוג וחרצו את גורל השירים והמבצעים - לא התחברו אל ניגון חסידי בקצב הרוק. זה היה ערבוב בוטה מדי שהקדים את זמנו. רובם נמנו על הזרם המרכזי בחברה הישראלית, הזרם הממלכתי, הציוני, שהלך בתלמים שחרשו מקימי המדינה וראו את עצמם בני דמותו של היהודי החדש, העברי, הציוני, שמרחיק מעצמו כל קשר לגלות, לאורחות חייה ולמוזיקה שליוותה אותם.
"הבן יקיר לי" המקורי והמחודש הושר במבטא חסידי, בהיגוי מלעילי של המילים, היגוי שנשמע גלותי, למרות העיבוד החדשני.
הם העדיפו שירים עבריים אחרים של הלהקות הצבאיות, של שלמה ארצי או אבי טולדנו.
במקום "הבן יקיר לי" שנלקח מהתפילה היהודית הכניסו באותו שבוע למצעד הפזמונים, שיר היתולי של אריק איינשטיין המספר בהומור סרקסטי ואקטואלי על אברהם אבינו ואשתו שרה אמנו, או את הזמר אושיק לוי עם השיר "חוזה לך ברח" שעושה שימוש בפסוק מהתנ"ך ומחבר אותו לאגדות ילדים על גמדים וסינדרלה.
לאותם צעירים לא היתה בעיה לדרג במקומות גבוהים שירים מסורתיים שהושרו בפסטיבל הזמר החסידי, ועל כך, בהמשך.
מי שגילה ענין במוזיקה היהודית עם הטעם של פעם, היו ההורים של הצעירים האלה, ישראלים בני ארבעים פלוס, רובם יוצאי משפחות אירופאיות, אשכנזים, שהתבגרו ויצאו ממתחם הגיל שבו חוגגים את מרד הנעורים. כשהם כבר מסודרים בחיים, פחות או יותר, יכלו להרשות לעצמם לחזור אל השורשים היהודיים של אבות אבותיהם.
עבורם נתפרו הפקות שהמשיכו את הטרנד המסורתי.
בתיאטרון העלו את המופע "גלגולו של ניגון", העתק חיוור של המופע פורץ הדרך "איש חסיד היה"; נגן הקלרינט גיורא פיידמן יצא במופע שכולו מוזיקת נשמה יהודית המבוססת על הניגונים החסידיים ששמע בבית הוריו; שני צעירים חובשי כיפה סרוגה שקראו לעצמם "צמד רעים" פרצו אל התודעה הישראלית בתקליטים ומופעים של שירים בעלי אופי מסורתי המבוססים על מילים מכתבי הקודש; להקת "הרבנות הצבאית" הופיעה עם שירים חסידיים בליווי אורגן חשמלי; להקות "כליזמר" שימחו אלפי חוגגים בהילולת ל"ג בעומר השנתית במירון; ו"הרבי המרקד" קרליבך פגש את אליל הנוער אריק איינשטיין במופע שנקרא: "איש חסיד ואיש פופ".
צמד רעים - 1973. להאזנה ביוטיוב
לחצו על התמונה או בקישור כאן
שיר המופע גלגולו של ניגון - 1970
להאזנה ביוטיוב לחצו על התמונה או בקישור כאן
האירוע הבולט ביותר בז'אנר המסורתי היה פסטיבל הזמר החסידי.
הצלחת הפסטיבל הראשון עודדה את מפיקיו להמשיך ולקיימו מדי שנה. המפיקים כינסו אליו יוצרים מהמגזר הדתי יחד עם יוצרים חילוניים פופולאריים בתרבות הישראלית, כמו נורית הירש ושייקה פייקוב שתרמו לחנים למילים מהמקורות היהודיים. על הבמה הופיעו מיטב הזמרים והזמרות החילונים שנחשבו "אלילי זמר" כמו: יגאל בשן, אילנה רובינא, אריק לביא, מירי אלוני, אושיק לוי, ששי קשת, צמד דרום, שלישיית השלושרים, ועוד רבים אחרים. מעט מאד מהמשתתפים בו, הגיעו מהמגזרים הדתיים המתונים, ביניהם: צמד רעים, מקהלת לב רן ולהקת ישיבת התפוצות.
שירי הפסטיבל הצליחו להתברג במצעדי הפזמונים של קול ישראל וגלי צה"ל, וכמה מהם אף הגיעו למקומות ראשונים - אולי כי הם הושרו בליווי תזמורתי עשיר, היו קלים לעיכול, והתאימו לשירה בציבור. אולי בגלל הזמרים ששרו אותם, אלילי הנוער הישראלי, ואולי בגלל ההגייה העברית של הפסוקים שאפשרו לצעירים להקדיש רגעים של חסד לשירי מסורת שהולמים את הרוח העברית החדשה.
פסטיבל הזמר החסידי המשיך להתקיים לאורך כל עשור שנות ה-70, ומשך אליו קהל של אלפים, רובם חובשי כיפות סרוגות ושחורות שיכלו ליהנות משעות של קורת רוח, ולהרגיש שיש מישהו שחושב גם עליהם ומגיש להם שילוב של מסורת ומוזיקה מודרנית.
מפיקי הפסטיבל לא הסתפקו במופע חד-פעמי, ובמהלך השנים תחרות השירים לא הסתיימה עם בחירת השירים הזוכים במקומות הראשונים - היא המשיכה להתקיים כמופע נודד שיצא מגבולות הארץ והגיע לבמות גדולות באירופה ובארצות הברית, להנאתם של יהודי הקהילות שם.
