לקריאת כל פרקי הסידרה לחצו כאן
הביוגרפיה - חלק ב'
לקריאת חלק א' - לחצו כאן
חפר המשיך לשאת על גבו את רוח הפלמ"ח, כמו חבילת חומר נפץ עם פתיל השהיה.
הפלמ"ח התפרק לו בפרצוף, והוא נאלץ למצוא מקום בממסד התרבותי הקיים בלב ליבה של העיר הגדולה תל אביב.
בתל אביב של שנות ה-50 המוקדמות היו התיאטרונים הגדולים, בתי ההוצאה לאור, מערכות העיתונים וכתבי העת. שם גרו סופרים ומשוררים ושחקני תיאטרון, אנשי "הבוהמה" הוותיקה, כמו: נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, אילנה רובינא ואחרים. הם היו הסלבריטאים התרבותיים. גדולי הדור הרוחניים שיצרו יצירות בעלי עומק מחשבתי, אלה שיצירותיהם נלמדו בבתי ספר, אלה שהקהל העריך וסגד להם. אלה שכל ספר שלהם, כל שיר, כל הצגה – היו בעלי משמעות, ראויים לניתוח ושווים דיון מעמיק.
זו היתה שכבה דקה של בוהמיינים, כמה עשרות, שהתוו את הדרך התרבותית ואת האופן בו צורכים אותה.
הם ישבו בבתי קפה תל אביביים, שתו לשוכרה וניהלו חיי בוהמה. מדי פעם חיבקו את היוצרים הצעירים שבאו לגעת בתהילה ולהסתופף תחת כנפי השכינה הציונית הרוחנית ולינוק מהם השראה. והם, שהיו השכינה בעצמה, לימדו את היונקים איך לכתוב, איך לשחק, איך לשיר.
גם חפר הצעיר היה שם. כבר נשוי, תל אביבי, שכותב פה ושם – שיר לזמר או זמרת, למחזמר מוזיקלי על במת התיאטרון, תרגום של מחזה מהעבר הרחוק שמתאים למבקרי תיאטרון בעלי "טעם טוב" שיודעים מה המזון הרוחני שהקהל הישראלי צריך לצרוך.
אבל חפר הפלמחניק חיפש את המחר.
הוא נסע ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, התחבר לקבוצה של סטודנטים, אנטי ממסדיים כמוהו, שבעטו בכל המוסכמות. הסטודנטים הירושלמים נפגשו בבתי קפה ושתו לשכרה, הם ארגנו מסיבה חגיגית על רקע מוזיקה סוערת במהלך יום כיפור, וחגגו את ליל הסדר עם הגדה הומוריסטית שהוא חיבר והיתה סאטירה על ההגדה המסורתית.
אחרי שנתיים שבהם התהולל יותר מאשר למד, ניסה ללמוד קולנוע וטס ללונדון ולשוודיה, אך לא הצליח במיוחד. שב לארץ, התפרנס מכתיבה בעיתון והמשיך לכתוב שירים ופזמונים לכל דורש – להקה צבאית, זמר או זמרת, תיאטרון מוסיקלי. וככל שהיה מבוקש יותר, כך העז להגדיר מחדש את האופן שבו נכתבים שירים ופזמונים – כתיבה ישירה, לפעמים שנונה ובועטת, לפעמים רומנטית, לפעמים פטריוטית. והכל בעברית עשירה, בחריזה וקצב מתאימים, ובשפה עברית עשירה מתובלת במילים ישירות ודוגריות, לפעמים גם רומנטיות.
קשר מחודש נוצר בינו ובין ענף הווי ובידור בצה"ל.
שם לא כל כך הצליחו להרים תוכניות בידור והרכבי מוזיקלי ברמה של הצ'יזבטרון, ואחרי כמה כישלונות קמה להקת הנח"ל ולהקות הפיקודים הצבאיים. הוא נקרא לחבר עבורן שירים, ונענה לקריאה.
הוא כתב אז, בתחילת שנות ה-50 כמה שירים שהפכו, ברבות הימים לקלאסיקות של הזמר העברי הישן. מה שלימים יהיה חלק מהקאנון של השירים העבריים שמתרפקים עליהם בנוסטלגיה.
הנה אחד כזה :
באמצע שנות ה-50, פנה לכיוונים חדשים והחל לשתף פעולה עם דן בן אמוץ.
שיתוף הפעולה הפורה הראשון, נרקם בכתיבת ספר שנקרא: "ילקוט הכזבים" – אסופה של סיפורים קצרים מאד, תמונות מצב, ביטויי סלנג ייחודיים ודמויות מהווי הפלמ"ח. הספר יצא לאור שמונה שנים לאחר פירוק הפלמ"ח, ובין דפיו החיו השניים את ההווי המיוחד שלו בסידרה של סיפורים אותם הגדירו כ"צ'יזבאטים", עם גרעין של אמת, הספר היה חריג בתוכנו הקליל והסאטירי, בין הספרים הרציניים שיצאו לאור, ולמרות זאת או בגלל זאת, זכה לביקוש נרחב ולהדפסה חוזרת בכמה מהדורות.
הצלחת הספר הביא את הצמד לתודעת קוראי העיתונים היומיים, פתחה להם את שערי הסלבריטאות, והביאה אותם לשתף פעולה בתחום הבידור הקל.
חפר ובן אמוץ הקימו יחד תיאטרון סאטירי, אירחו זמרים וזמרות, והופיעו בעצמם בתוכניות רדיו ובמופעים שארגנו. הצמד היוצר תפס את מקומו בשורה הראשונה של ה"בוהמה" החדשה – אמנים צעירים שעוסקים בבידור קל ודוחקים את הגווארדיה הוותיקה, העטופה במעטה כבד של רצינות וחשיבות.
העיתונות הממסדית הביטה בהשתאות בצעירים שמשתלטים על התרבות ודוחקים הצידה את כל מה שנחשב להגון ומכובד. לפעמים נזפה בהם, לפעמים מחאה להם כפיים, ולפעמים תהתה: עד לאן ירחיקו הצעירים האלה ?
אבל השניים דהרו קדימה, ואיתם: אורי זוהר ושייקה אופיר ויוסי בנאי ואריק לביא וחיים טופול ועוד זמרים ושחקנים הצעירים בני הדור החדש שיצאו מהלהקות הצבאיות וטלטלו את התרבות הישראלית בשירים, במערכונים, סרטים וקטעי סטנד-אפ. הגרעין הקטן שלהם הלך וצמח והביא רוח חדשה לתרבות. הרדיו שידר את שיריהם ומערכוניהם, חברות התקליטים מכרו תקליטים שלהם, והקהל שלהם הלך והתרחב והגיע אל צעירים ובני נוער מכל רחבי הארץ.
דן בן אמוץ, מימין, וחיים חפר, משמאל
צמד המורדים במוסכמות בראשית דרכם המשותפת
שיתוף הפעולה ההדוק בין חפר לבן אמוץ נמשך כעשר שנים, עד שלהי שנות ה-60. זה היה שיתוף פעולה פורה במיוחד בין יוצרים שנראו שונים אבל השלימו אחד את השני.
דן בן אמוץ היה היפה, עם עיניים כחולות ושיער מתולתל, פרוע וייצרי, כובש לבבות.
חיים חפר נראה יותר כמו פקיד בהסתדרות. נמוך קומה ולא יפה במיוחד ("קילומטר" קראו לו בפלמ"ח, כינוי שהזכיר את מידות גופו). בשלב מוקדם של חייו כבר החל להקריח ולגדל כרס ולהרכיב משקפיים.
בן אמוץ היה הרוח החיה, מותח הגבולות.
חפר דואג שהגבול לא יהיה רחוק מדי.
בן אמוץ, הפליט שהגיע לארץ ישראל ללא משפחה, מחק לגמרי את עברו, גם העבר הגלותי וגם העבר הארץ-ישראלי. מבחינתו, אחרי קום המדינה נולד יהודי חדש, והוא ישראלי ייחודי, עצמאי באורח חייו, שאין לו אלוהים ואין לו מוסר או עכבות, והוא עושה מה שבא לו, עם גברים ונשים.
חפר, שעלה עם משפחתו ארצה, למד בתיכון והלך במסלול האידיאולוגי של "החבר'ה הטובים" מהיישוב העברי, לא התנתק לגמרי מעברו ומערכי המשפחה הבסיסיים. שמר על קשר משפחתי חם עם אביו ואימו, והקדיש זמן לבתו היחידה. הפלמ"ח, כור מחצבתו, שהיה המנוע ליצירתו, היה בעיניו יצירה חברתית שנועדה להוביל את הישראליות, לא ללכת נגדה. רוח הפלמ"ח נשארה רומנטית ופטריוטית וגם אם היא חורגת מהמקובל יש לה גבולות של דמוקרטיה ויהדות.
בן אמוץ שחט את הפרות הכי קדושות, בפומבי, ללא עכבות, מעל החגורה ומתחתיה, בדרכים שאפילו מעריציו הרגישו חוסר נחת.
אצל חפר נותר שמץ של ממלכתיות.
חפר היה איש של מילים וידע את ערכן. הוא עשה בהן שימוש מתוחכם. גם כשהוא שחט פרה קדושה, השחיטה נעשתה בשנינות ובאופן שהקורא או השומע יבינו בדיוק למה הוא מתכוון.
.png)
פלייליסט שירי חיים חפר שנות ה-50 וה-60
לצפייה והאזנה ביוטיוב הקליקו על התמונה או
על הקישור כאן
תל אביב הקטנה - של חיים חפר ודן בן אמוץ
לצפייה והאזנה ביוטיוב הקליקו על התמונה או
על הקישור כאן
אחרי מלחמת ששת הימים שניהם נותרו רלוונטיים, אבל פחות.
החברה הישראלית נמתחה בין קצוות – מצד אחד לאומנות ופטריוטיות שמרנית ודתית, ומהצד השני אופוריה והתפרקות מערכים מסורתיים. גם התרבות מתחה את קצוותיה בהתאם. בין מחזות קלאסיים למחזות מחאה בתיאטרון, בין רוק ופופ לשירה עברית במוזיקה, בין ספרות מתקדמת לספרות זולה
דן בן אמוץ התפנה לכתיבת ספרים, לציורים ולארגון תערוכות.
חפר הקדיש יותר ויותר זמן לכתיבה עיתונאית.
חפר התפרנס מעיתונות.
הוא כתב בה מקאמות, סוג של כתיבה הנעה בין ספרות לסלנג, בין מאמר לפזמון. כל מקאמה שלו זכתה לאחוזי קריאה גבוהים והפופולאריות שלו ככותב עלתה מדרגה.
חפר המשיך לכתוב גם שירים, אבל בקצב איטי יותר. בנימה רצינית יותר. חתרנית פחות.
הניצחון ההירואי במלחמה השיב אותו אל חיק הממסד, והוא יכול היה להזדהות עם גיבורי המלחמה החדשים, עזי הנפש, ועם הצבא הישראלי שמגשים את רוח הפלמ"ח בתחבולות ובמעשי גבורה. הסגנון שהוביל כבר היה לזרם המרכזי בתרבות הישראלית.
ובשבתו על כסא כבוד בשורה הראשונה של הפזמונאים הישראלים, נידב חפר שירים חדשים ללהקות צבאיות, אלה שפרחו בערוגות שהוא שתל. להם הוא כתב בלדה על אהוב בסיירת חרוב, על עץ אקליפטוס ליד הירדן ועל "הימים האחרים" שיגיעו בעקבות מה שנראה כסיום עידן המלחמות. ליהורם גאון כתב שירים לתקליט "אני ירושלמי", עם מילים שמתנגנות בתוך מסורת עתיקה באווירה ירושלמית שאין בה זכר לעיר שבה הוא היה חלק מחבורת צעירים הוללים.
בתחום הפזמונאות הוא כבר לא היה שחקן מרכזי על המגרש. שחקנים צעירים ממנו עלו ובאו בעקבותיו ותפסו מקום בולט בפזמונאות העברית – יורם טהר לב, יוסי גמזו, עמוס אטינגר, נעמי שמר, אהוד מנור ואחרים, שפסעו על השבילים שהוא סלל, היו לא פחות חדים ממנו וצברו פופולאריות בקרב הקהל הישראלי.
לעת זקנתו נראה היה שנשכח, אבל הפרסים וההוקרה שקיבל, הותירו אותו בתודעה הציבורית.
פה ושם הסתבך באמירות שעוררו מחלוקת, אבל זה כנראה היה טבוע בדמו – לומר את אשר על ליבו בלי מעצורים ובלי פילטרים.
דור חדש של יוצרים הציף את המוזיקה הישראלית, חלקם הלכו בדרכו, חלקם פרצו לכיוונים חדשים, כפי שעשה הוא בשעתו.
ואת זה אי אפשר לקחת ממנו – את היותו פורץ דרך ומוביל תרבות ישראלית.
פלייליסט שירי חיים חפר שנות ה-70-80
להאזנה לחצו על התמונה או בקישור כאן
בפרקים הבאים: מה אומרות המילים בשיריו של חיים חפר, עד כמה הלך רחוק בשיריו ואיך הם השפיעו על המוזיקה ועל התרבות הישראלית.
הפרק הבא (בלחיצה על הקישור) :
חיים חפר - מילים למנגינות
זהו פרק שלישי במונוגרפיה המוזיקלית על חיים חפר, יוצר ופורץ דרך שכתב מאות שירים פופולאריים שעיצבו את הפזמון והתרבות הישראליים במאה ה-20.
לקריאת כל פרקי הסידרה ותוכן העניינים לחצו כאן