לקריאת כל פרקי הסדרה לחצו כאן
הביוגרפיה - חלק א'
חפר נולד בפולין (1925) ובגיל 11 עלה לארץ ישראל עם משפחתו שהתיישבה ברעננה, שהיתה אז מושבה חקלאית.
בנעוריו היה חניך בתנועת נוער "המחנות העולים", למד בגימנסיה מקומית, ולפני הגיעו לגיל 18 פרש ממנה והלך עם חבריו, להכשרה מגויסת בקיבוצים – מסלול שעברו רבים מבני גילו, "החבר'ה הפייטרים", נערים שגדלו ביישוב העברי וספגו אידיאלים ציוניים. בעיני המנהיגות העברית, החבר'ה האלה נחשבו ממשיכי הדרך של החלוצים, בוני היישוב. לפיד החזון הציוני עבר אליהם והם, אידיאליסטים נלהבים, נטלו בהתלהבות את המשימה להמשיך את הדרך, ליישב את כל חלקי הארץ ולהילחם עליה עד שתקום "המדינה שבדרך" - מדינה עצמאית ליהודים.
בסיימו את ההכשרה התגייס לפלמ"ח – ארגון מחתרתי שלחם נגד הבריטים ונגד האויב הערבי, והיה זרוע צבאית של "ההגנה".
הפלמ"ח הצטיין במחשבה יצירתית ולא שגרתית, בתעוזה ותושייה, שהביאו הישגים חשובים במאבק להקמת המדינה שבדרך. הישגים אלה יצרו הילה סביב הלוחמים ואתוסים כמו הגבורה, האחווה והרעות שנרקמה ביניהם, וההווי החברתי שהתפתח ביחידות המיוחדות שלהם כולל מעשי משובה. הם מצידם אימצו את התדמית ואת ההווי המיוחד שהתפתח אצלם והיה להם לגאוות יחידה.
תעודת כניסה למפקדת הפלמ"ח שנשא חיים פיינר (חפר)
הפלמ"ח עיצב את עולמו של חיים חפר, בן ה-20, והיה המעיין ליצירתו, הכוח המניע אותו בהמשך דרכו.
הוא שירת כלוחם ובתפקידי מטה, והיה מוּכָּר כבחור מוכשר שיודע לכתוב שירים ולהקריא אותם סביב מדורות בערבי הווי. במשרדי המטה רקם את רעיון הקמת "הצ'יזבטרון" - להקה הצבאית שתעבור בין היחידות ותבדר את הלוחמים.
חפר נתן לה את שמה, בעקבות המונח "צ'יזבט", וקבע את אופייה: חבורה של בחורים ובחורות צעירים בעלי כישורי משחק ושירה, שתפקידם לבדר את הלוחמים ולהעלות להם את המוראל. צירף אקורדיוניסט והוציא לדרך את הלהקה, יחד עם הבמאי שמואל בונים. הוא כתב ללהקה את רוב שיריה ומצא מוסיקאים שילחינו אותם. לפעמים כתב שירים למנגינות עממיות מוכרות.
הפורמט של הצ'יזבטרון היה ייחודי: מופע שנמשך כשעה ובו משולבים שירים ומערכונים ומשפטי קישור ביניהם. השירים והמערכונים עסקו בהצגת תמונות מצב מהיום-יום, מההווי הצבאי וגם בקשר בין הלוחם לבין הנעשה ביישוב.
זה היה בידור נטו, שלא הצריך מחשבה מעמיקה. חריג וחדשני בדרך שבא הוא מוגש לקהל - לא תיאטרון שמביא הצגות עם תוכן רציני שאפשר לנתח אותו ואת הסצנות ואת הביצוע של השחקנים. לא אופרה עם זמרים מקצועיים שמפליאים בווירטואוזיות בשירתם. לא במה עם תפאורה כבדה וקהל שמקשיב בנימוס ומוחא כפיים בזמן המתאים.
להקת בידור כזו הלמה את אופיו של הפלמ"ח, וכך גם האופן החלוצי שבו הוקמה ופעלה. הכל היה תכליתי, זורם ועמוס בקיצורי דרך. כך הדיאלוגים שנשמעו בהתנהלות היומיומית:
"אתה צריך אקורדיון ? נסדר לך". "אתה רוצה להכניס את הבחור ההוא מתל אביב ? יאללה, תכניס. מה דעתך על הבחורה הנחמדה ? יש לך מקום בשבילה ? אתה צריך אישור כניסה למחנות צבאיים ? תקבל")
חיים חפר היה שם. האיש במקום הנכון ובזמן הנכון - יוצר מוכשר, "משלנו", אחד מהחבר'ה הטובים, לוחם, אידיאליסט, מכיר בעל פה שירים של אלתרמן ורחל המשוררת, גיבורי התרבות של הימים ההם. יודע לומר את המילה הנכונה ולמצוא חן בעיני מפקדי הפלמ"ח - הם נתנו לו צ'ק פתוח שיעשה מה שהוא מוצא לנכון לעשות העיקר שזה ירים את המוראל.
הצ'יזבטרון לא היתה לבד בשטח. להקות כאלה היו גם בחטיבות אחרות של לוחמי המחתרות, כמו "החישטרון", למשל, אבל בהיסטוריה של המוסיקה והתרבות הישראלית הצ'יזבטרון קיבלה מקום בולט יותר, וקיבלה מעמד אייקוני של "אֵם הלהקות הצבאיות".
למה ?
אולי בגלל האופי הקליל והמאולתר שלה, שנתן לה תדמית "סקסית" וכובשת לב. אולי בגלל חבריה שהיו מוכשרים יותר, כריזמטיים ומתאימים יותר בביצועיהם.
אם כך ואם כך, הלהקה לא היתה נהנית מתשומת הלב ההיסטורית בלי הפלמחניק שהמציא אותם והפיק אותם - חיים חפר, שלא היה כריזמטי במיוחד, אבל ניחן בחוש מפותח לקידום ויחסי ציבור, בהבנת המדיה התקשורתית ובכשרון לתווך בין הלהקה לבין העיתונאים בערוצי התקשורת.
כזה היה חיים חפר - איש מאחורי הקלעים שתופס מקום משלו על הבמה.
.png)
הצ'יזבטרון התקיים בחודשי הלחימה של מלחמת השחרור. בזמן שפוליטיקאים עסקו בתכנון סדרי הממשל במדינה העומדת לקום, ועסקנים מצאו נקודות אחיזה בממסד המתפתח בה - ממש באותו הזמן לוחמים ומפקדים קבעו את שטחה וגבולותיה, והציבור התכונן לחיות סוף סוף במדינה של יהודים.
בעוד הלחימה בכל החזיתות נמשכת, קמה מדינת ישראל.
מיד לאחר שקרא את מגילת העצמאות שלה, הקים בן גוריון את צבא הגנה לישראל - שיהיה צבא העם, ויהיה כח המגן העברי במדינה, אליו יהיו כפופים כל הארגונים האחרים: הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י. שני הארגונים האחרונים לא נכנסו מרצון למסגרת החדשה, והיה צריך להכריח אותם בכוח. מפקדי הפלמ"ח כיבדו את הממלכתיות הנרקמת, ונכנסו למסגרת החדשה שנקראה: צה"ל.
זה היה מהלך שלטוני הכרחי שהתאים לממלכתיות שהנחיל בן גוריון, אבל גם צבוע בצבעים פוליטיים וחשבונות מפלגתיים – בן גוריון חשד בכל מי שלא השתייך למחנה הפוליטי שלו, המרכזי, ולא רצה לתת לאף אחד סיכוי לאיים על הממלכתיות שהוא עומד בראשה. לא האצל והלחי מימין ולא הפלמ"ח משמאל.
פירוק הפלמ"ח היה מכה קשה ללוחמי הארגון.
הם התקשו לראות את עצמם מוותרים על רוח היחידה, ונכנסים לתוך מסגרת גדולה ומסודרת. השירות הצבאי שלהם, המושתת על האווירה המיוחדת שהתפתחה בה, הסתיים, והם נאלצו להיכנס למסגרת אחת עם חיילים מיחידות אחרות, במסגרת שהיא יותר בירוקרטית ומסודרת לפי פקודות מסודרת. גם המוראל והבידור הוכפפו להיררכיה ולבירוקרטיה הצבאית.
חפר לא מצא בהן את מקומו ופרש.
את כישוריו לקח לשוק האזרחי, ורוח הפלמ"ח הלכה בעקבותיו.
תחילה ניסה להמשיך ולקיים את הצ'יזבטרון כלהקה אזרחית, אבל נחסם על ידי הממסד הצבאי, שלא איפשר לחיילים לבוא להופעותיהם. כשהלהקה התפרקה וחבריה פנו כל אחד לדרכו, חפר החל לכתוב להצגות תיאטרון – כתיבה מקורית ותרגומי מחזות ידועים. פה ושם התפרנס מכתיבת פזמונים לזמרים והרכבים מוזיקליים, ומאמרים לעיתון, התחתן והתגורר בתל אביב.
את רוח הפלמ"ח המשיך לשאת על גבו. כמו חבילת חומר נפץ עם פתיל השהיה.
בתל אביב הצטרף למאבקים חברתיים ופוליטיים של מפלגת "מפ"ם", המפלגה שנתנה חסות לפלמ"ח בימים היפים של המאבק להקמת המדינה. חבריה ומנהיגיה נמנו על המחנה "הסוציאליסטי" שהנהיג את היישוב העברי. אבל אחרי הקמת המדינה בן גוריון הדיר אותם מההנהגה. הוא בחר להקים קואליציה עם הדתיים, שנואי נפשם, והם נשלחו למדבר האופוזיציוני בכנסת ובחיים האזרחיים.
חפר יצא לחיים האזרחיים, למדינה שקמה זה עתה ועושה את צעדיה הראשונים. היה לו מה לתרום לה בתחום ההתרבות.
על כך בפרק הבא:
זהו פרק שני במונוגרפיה המוזיקלית על חיים חפר, יוצר ופורץ דרך שכתב מאות שירים פופולאריים שעיצבו את הפזמון והתרבות הישראליים במאה ה-20.
לקריאת כל פרקי הסידרה ותוכן העניינים לחצו כאן