החלבן שהלך בשביל החלב
פרק 1
חתיכות היסטוריה
חַלבָן נולד
החלבן העברי הגיע לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20.
אז, בשלהי התקופה העות'מנית בארץ, התפתחה הרפת המסחרית והוקמו מחלבות ראשונות של יהודים שהציעו תוצרת חלב למכירה בשווקים העירוניים והכפריים. מקימי המחלבות זכו להלוואות נוחות ומענקים של המוסדות הציוניים, שהאמינו בענף החדש שנקרא "משק חלב".
כדי להצדיק את ההשקעה נדרשו צינורות שיווק נרחבים של התוצרת, והגברת המודעות בציבור לצריכת מוצרי חלב.
בצינור השיווק המרכזי היו האנשים שגוייסו להוביל את התוצרת אל השווקים.
המובילים מילאו כדי חלב במחלבה, העמיסו את הכדים על חמור, משני צדדיו, ויצאו למשימה. הם הובילו את החלב לחנויות ודוכני ממכר במרכזים המסחריים, ובדרך, עסקו גם במכירה ישירה לבתים.
"מחלק חלב" קראו למוביל.
רכוב על חמור הסתובב ביישובים העירוניים המתפתחים והציע את תוצרתו כשהוא עובר בין בתי המתיישבים. הוא עמד ברחוב או בפתח החצר, ואחד מבני הבית יצא אליו עם כלי קיבול. המחלק מזג את החלב מתוך הכד בעזרת ספל עשוי פח שהיה גם כלי מדידה – לכל אורכו נחרתו סימנים של מידות: רוטל, אונקיה או ליטר, רבעים חצאים ושלמים.
אספקת חלב טרי התבקשה מדי יום ביומו. בימים ההם עוד לא היו מקררים בכל בית, ומה שנרכש היה צריך להיות בשימוש עוד באותו היום.
בחודשי החורף לא היתה בעיה. זו היתה העונה הנוחה של מחלקי החלב וצרכניו. כמויות חלב גדולות נקנו ואוחסנו בשידה מיוחדת במטבח הבית מתחת לחלון אוורור.
חודשי הקיץ היו בעייתיים יותר. כדי שהחלב לא יחמיץ הסתובבו מחלקי החלב עם סמרטוטים לחים שעטפו את הכד והשתדלו לשכנע את לקוחותיהם שהחלב טרי.
אחרי כיבוש ארץ ישראל על ידי האנגלים והחלת המנדט הבריטי, גברה הפעילות במשק חלב במקביל להתפתחות הכלכלית ביישוב העברי.
בכל רחבי הארץ התאגדו בעלי משקים והוקמו עוד ועוד מחלבות. האיכרים העבריים התחרו באיכרים הטמפלרים מהקהילות הגרמניות ביישוב, שהיו בין הראשונים לפיתוח משק חלב על בסיס חלב פרות. הטמפלרים היו גורם משמעותי בשוק החלב ונודעו באיכות מוצריהם.
בין אלה לאלה, קמו רפתות קטנות בכל שכונה ובכל עיר – עצמאים בעלי יוזמה קנו כמה פרות, רכשו ציוד מינימלי, הקימו מחלבה בחצר ביתם, ויצאו למכור את תוצרת החלב במכירה ישירה או לפי הזמנה של לקוחות המתגוררים סמוך אליהם.
למרות התחרות בינם לבין עצמם, התאחדו כל היצרנים היהודים וניהלו מאבק משותף נגד המחלבות של הגרמנים "הגויים". בחסות ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ובגיבוי המנהיגות הציונית, נקראו הצרכנים ביישוב לרכוש חלב "של יהודים בלבד".
לא היה קל להתחרות בטמפלרים שצברו עוצמה כלכלית. לקוחותיהם לא מיהרו לוותר על התוצרת האיכותית של הגויים ונדרשו נאומים חוצבים שהטיפו לעבודה עברית ונימוקים ציוניים שהצדיקו רכישת תוצרת עברית, כדי להעביר את הלקוחות מצד לצד.
המאבק התנהל מבית לבית, משכונה לשכונה, ומחלקי החלב תרמו את חלקם למאבק – יצאו לשטח לגייס לקוחות, ועל כל משפחה שהביאו למחלבה תוגמלו בכסף רב.
התחרות הגבירה את הייצור והצריכה. בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20, החלב הניגר כבר נכנס אל תפריט המזון היומי של משפחות היישוב העברי.
מחלק החלב קיבל שם עברי: חָלבָּן, וצבר כוח שיווקי. הוא היה מבוקש הן על ידי היצרנים והן על ידי הצרכנים, וניצל היטב את המצב – חלבן ממוצע הרוויח כ-70 אחוז על מכירת ליטר חלב, ובימים טובים מכר מאות ליטרים.
סוף שנות ה-20 - מחלבת תנובה תל אביב (מתוך אתר תנובה)
בשנות ה-30 כבר היה החלבן חלק מהנוף העירוני.
ראו אותו נע בדרכים, רכוב על סוס עם עגלה, ראו אותו משתדרג ורוכב על אופנים דו-גלגליים ותלת אופן.
באותם כבישים ורחובות נעו גם מובילים "כבדים" יותר: נהגי המשאיות של המחלבות הגדולות, שכירים שהובילו כדים וארגזים של מוצרי חלב בכמויות גדולות, אל החנויות והמרכזים המסחריים. שיווק החלב במשאיות פגע בחלבנים העצמאיים אבל לא מוטט את הענף. משקה החלב (החלב הניגר) עוד לא מיהר להיקלט בחנויות, ובינתיים, עקרת הבית העברית העדיפה את החלבן שלה, אותו הכירה אישית. גם הוא הכיר אותה ואת בני משפחתה, הקרין חביבות, אם היה צורך מכר להם בהקפה וגבה את כספו כשיכלו הלקוחות לשלם, ולפעמים נאלץ לספוג הפסדים כשלא יכלו.
ככל שהתבסס הישוב העברי, כך התבסס משק החלב.
האגודה השיתופית תנובה, היתה שחקן מרכזי בו. תנובה איגדה מושבים וקיבוצים ובעלי משקים שחרתו על דגלם "אספקת משק עברי" לתושבי הארץ. לצידה פעלו בשוק גם מחלבות הגולן, עין חלב, השרון ועוד עשרות מחלבות קטנות וגדולות, ובעלי רפתות עירוניות שפירנסו מאות מחלקי חלב בכל רחבי היישוב. חלק מהמחלקים היו קבלנים עצמאים שהחזיקו בעצמם את כלי רכבם, קנו את החלב ישירות מהיצרנים ופיתחו לעצמם "קווי חלוקה". אחרים הועסקו כשכירים על ידי המחלבות.
לא היה להם קל, לחלבנים.
החלבן בעל הרפת, העצמאי, עבד סביב השעון 24 שעות ביממה – האכיל את הפרות ועסק במלאכת החליבה שלוש פעמים ביממה, ויצא לחלק את התוצרת.
החלבן השכיר החל את עבודתו באשמורת השלישית של הלילה, לפני הזריחה. מביתו הגיע למחלבה והעמיס את הכדים אותם חילק במהלך שעות הבוקר. בצהריים שב לביתו למנוחה קלה, ושוב יצא לחלק את התוצרת למשפחות היישוב, אנשי עמל שקיבלו את המנה שלהם בסיום יום עבודה.
צריכת מוצרי החלב גברה וכך גם התחרות.
מחלבות פרטיות קטנות נסגרו והמחלבות המאורגנות, המושקעות בציוד ובכוח אדם, השתלטו על משק החלב. צינורות השיווק שלהם התרחבו, וכללו נהגי משאיות ומובילים קטנים על חמור, אופניים או אופנוע. אלה כבר נשאו בעצמם את התואר "חלבן", שהיה למקצוע בפני עצמו.
הביקוש למקצוע גבר, ומספרם של החלבנים השכירים המשיך לעלות.
בשלהי שנות ה-30 הם נאבקו על קווי חלוקה, על שכרם שהלך והצטמק, ועל העובדה שהם נאלצו לעבוד שבעה ימים בשבוע, כולל שבתות וחגים. הלחץ הביא להתארגנותם בארגונים מסודרים בתוך הסתדרות העובדים. לכל עיר היה ועד מקומי, וחבריו ייצגו אותם במאבק לשפר את תנאי העסקתם, ולעשות סדר בענף כולו.
