החלבן שהלך בשביל החלב
פרק 1
חתיכות היסטוריה
חלבן נולד
החלבן העברי הגיע לארץ ישראל בתחילת המאה ה-20.
בשלהי התקופה העות'מנית בארץ, התפתחה הרפת המסחרית והוקמו המחלבות הראשונות שהציעו תוצרת חלב למכירה בשווקים העירוניים. הקמת מחלבה דרשה השקעה כספית גדולה, ומקימיה זכו להלוואות נוחות ומענקים של המוסדות הציוניים, שהאמינו בענף החדש שנקרא "משק חלב".
כדי להצדיק את ההשקעה נדרשו צינורות שיווק נרחבים של התוצרת, והגברת המודעות בציבור לצריכת מוצרי חלב.
בעלי המחלבות גייסו אנשים שהובילו את התוצרת אל השווקים.
המובילים מילאו כדי חלב במחלבה, העמיסו את הכדים על חמור, משני צדדיו, ויצאו למשימה. הם הובילו את החלב לחנויות ודוכני ממכר במרכזים המסחריים, ובדרך, עסקו גם במכירה ישירה לבתים.
"מחלק חלב" קראו למוביל. רכוב על חמור הסתובב ביישובים העירוניים המתפתחים והציע את תוצרתו בין בתי המתיישבים. הוא עמד ברחוב או בפתח החצר ואחד מבני הבית יצא אליו עם כלי קיבול. המחלק מזג את החלב מתוך הכד בעזרת ספל עשוי פח שהיה גם כלי מדידה – לכל אורכו נחרתו סימנים של מידות: רוטל, אונקיה או ליטר, רבעים חצאים ושלמים.
אספקת חלב טרי התבקשה מדי יום ביומו.
מקררים לא נפוצו בכל בית, ומה שנרכש היה צריך להיות בשימוש עוד באותו היום. העונה הטובה של החלב היתה בחודשי החורף, כשנמכרו ממנו כמויות גדולות שאוחסנו בשידה מיוחדת במטבח הבית מתחת לחלון אוורור. בקיץ הסתובו החלבנים עם סמרטוטים לחים שעטפו את הכד והשתדלו לשכנע את לקוחותיהם שהחלב טרי.
אחרי כיבוש ארץ ישראל על ידי האנגלים והחלת המנדט הבריטי, גברה הפעילות במשק חלב במקביל להתפתחות הכלכלית ביישוב העברי.
בכל רחבי הארץ התאגדו בעלי משקים והוקמו עוד ועוד מחלבות. האיכרים העבריים התחרו באיכרים הטמפלרים מהמושבות הגרמניות, שהיו גורם משמעותי בשוק ונודעו באיכות מוצריהם. בין אלה לאלה קמו רפתות קטנות בכל שכונה ובכל עיר – עצמאים בעלי יוזמה קנו כמה פרות, רכשו ציוד מינימלי, הקימו מחלבה בחצר ביתם, ויצאו למכור את תוצרת החלב במכירה ישירה או לפי הזמנה.
למרות התחרות ביניהם, התאחדו כל היצרנים היהודים וניהלו מאבק משותף נגד המחלבות של הגרמנים "הגויים". בחסות ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ובגיבוי המנהיגות הציונית, נקראו הצרכנים ביישוב לרכוש חלב "של יהודים בלבד".
לא היה קל להתחרות בטמפלרים שצברו עוצמה כלכלית. לקוחותיהם לא מיהרו לוותר על התוצרת האיכותית של הגויים ונדרשו נאומים חוצבים שהטיפו לעבודה עברית ונימוקים ציוניים שהצדיקו רכישת תוצרת עברית, כדי להעביר את הלקוחות מצד לצד.
המאבק התנהל מבית לבית, משכונה לשכונה, ומחלקי החלב תרמו את חלקם למאבק – יצאו לשטח לגייס לקוחות, ועל כל משפחה שהביאו למחלבה תוגמלו בכסף רב.
בשלהי שנות ה-20, התחרות הגבירה את הייצור ואת הצריכה, והחלב הניגר נכנס אל תפריט המזון היומי של משפחות היישוב העברי.
מחלק החלב קיבל שם עברי: חלבן, וצבר כוח שיווקי. הוא היה מבוקש הן על ידי היצרנים והן על ידי הצרכנים, וניצל היטב את המצב – חלבן ממוצע הרוויח כ-70 אחוז על מכירת ליטר חלב, ובימים טובים מכר מאות ליטרים.
סוף שנות ה-20 - מחלבת תנובה תל אביב (מתוך אתר תנובה)
בשנות ה-30 כבר היה החלבן חלק מהנוף העירוני.
ראו אותו נע בדרכים, רכוב על סוס עם עגלה, ראו אותו משתדרג ורוכב על אופנים דו-גלגליים ותלת אופן.
באותם כבישים ורחובות נעו גם מובילים "כבדים" יותר, נהגי המשאיות של המחלבות הגדולות, שכירים שהובילו כדים וארגזים של מוצרי חלב בכמויות גדולות, אל החנויות והמרכזים המסחריים. אבל משקה החלב ( החלב הניגר ) עוד לא נקלט היטב בחנויות. עקרת הבית העברית העדיפה את החלבן שלה, אותו הכירה אישית. גם הוא הכיר אותה ואת בני משפחתה, הקרין חביבות, אם היה צורך מכר להם בהקפה וגבה את כספו כשיכלו הלקוחות לשלם, ולפעמים נאלץ לספוג הפסדים כשלא יכלו.
ככל שהתבסס הישוב העברי, כך התבסס משק החלב.
האגודה השיתופית תנובה, שאיגדה מושבים וקיבוצים ובעלי משקים שחרתו על דגלם "אספקת משק עברי" לתושבי הארץ - היתה בו שחקן מרכזי. לצידה פעלו בשוק גם מחלבות הגולן, עין חלב, השרון ועוד עשרות מחלבות קטנות וגדולות, ובעלי רפתות עירוניות שפירנסו מאות מחלקי חלב בכל רחבי היישוב. חלק מהמחלקים היו קבלנים עצמאים שהחזיקו בעצמם את כלי רכבם, קנו את החלב ישירות מהיצרנים ופיתחו לעצמם "קווי חלוקה". אחרים הועסקו כשכירים על ידי המחלבות.
לא היה להם קל, לחלבנים.
החלבן בעל הרפת, העצמאי, עבד סביב השעון 24 שעות ביממה – האכיל את הפרות ועסק במלאכת החליבה שלוש פעמים ביממה, ויצא לחלק את התוצרת.
החלבן השכיר החל את עבודתו באשמורת השלישית של הלילה, לפני הזריחה. מביתו הגיע למחלבה והעמיס את הכדים אותם חילק במהלך שעות הבוקר. בצהריים שב לביתו למנוחה קלה, ושוב יצא לחלק את התוצרת למשפחות אנשי העמל שקיבלו את המנה שלהם בסיום יום עבודה.
צריכת מוצרי החלב גברה, אך גם הביקוש למקצוע גבר, ומספרם של החלבנים המשיך לעלות. בשלהי שנות ה-30 הם נאבקו על קווי חלוקה, על שכרם שהלך והצטמק, ועל העובדה שהם נאלצו לעבוד שבעה ימים בשבוע, כולל שבתות וחגים. הלחץ הביא להתארגנותם בארגונים מסודרים בתוך הסתדרות העובדים. לכל עיר היה ועד מקומי, וחבריו ייצגו אותם במאבק לשפר את תנאי העסקתם, ולעשות סדר בענף כולו.
