החלבן, מחלק החלב, היה פועל שחור שהתעסק עם משקה לבן.

הוא עבד עבודה פיזית קשה, סחב כדים, העמיס על כלי רכבו, גמע קילומטרים של חלוקה ברחובות העיר, טיפס על מדרגות וסיים העבודה עייף ומותש. בשנות עבודתו הראשונות אפילו רכב צמוד לא היה לו - המחלבות החזיקו אורוות בהן חנו הסוסים והחמורים ששימשו את החלבנים במשך היום, והוחזרו לאחר החלוקה אל האורווה. עם השנים הוחלפו החמורים באופניים לחלוקה, באופנועים, ברכב מסחרי - שחנו בלילה בחניוני המחסנים ונמסרו לחלבן לצרכי הובלה בלבד.

המחלקים העצמאים החזיקו כלי הובלה משלהם, והשקיעו כסף בעלות כספם תחזוקתו – השקעה שלא תמיד השתלמה לו, בתחרות שהתפתחה בין המחלקים החלבנים.

 

חלבנים רבים הוזכרו לטובה בסיפורי ההווי העירוניים.

בתקופת החלוקה בכדים, כשהלקוחות חיכו לו, השתדל להתלבש יפה ולהתנהג בהתאם. הוא היה חייב לשמור על אמינות כדי לא לאבד אף לקוח. גלגל שיחה עם הגברת, התעניין בשלומו של האדון, צבט בלחיו של הילד. במקומות יישוב קטנים הוא הגיע אל המרכז המקומי עם העגלה והסוס, ועקרות הבית יצאו לקראתו עם כלי הקיבול שלהן ועמדו סביב העגלה שהיתה להתכנסות של נשים המחליפות שיחות קצרות בענייני היום-יום.

מדי פעם צצו חלבנים שמהלו מים בכדי החלב, וכאלה שעיגלו פינות וזייפו כמויות של מכירה, אבל אלה היו מעטים שהמיטו קלון על רוב החלבנים הפשוטים שמכרו ביושר. בתקופות יובש, בימי מלחמה ומצור, היו כאלה שהתעשרו מהפקעת מחירים, ולא עשו חשבון לצרכנים שהיו צריכים אותם.

החלבן עם הכד עורר גם ביקורת על חוסר היגיינה. לעתים קרובות נראו טיפות חלב נוזלות מהכדים המיטלטלים בדרכים. בחודשי הקיץ החמים, הוא עטף את הכדים בסמרטוטים לחים כדי לשמור על טריות החלב, אך הסמרטוטים התמלאו בנוזלי הכד המטפטפים והדיפו ריח לא נעים.

 

עידן הבקבוקים ניטרל את הביקורת על החלבן.

הוא היה לשליח המחלבה הגדולה, שבסך הכל סוחב את התוצרת מהיצרנים עד לפתח הבית, והתוצרת סגורה ומגיעה אל הלקוח ללא מגע יד אדם.

את חלבן הבקבוקים, הלקוחות כמעט ולא הכירו אישית, אבל הוא היה בכל חדר מדרגות - דמות נעלמת שמגיעה, השכם בבוקר, לאסוף את הבקבוקים הריקים ולהניח במקומם מלאים. אם הלקוח נסע לכמה ימים לנופש, השאיר לחלבן פתק ובו הודעה שלא צריך להשאיר בקבוקים מלאים.

​

ב-1949, פרסמה העיתונאית תקווה וינשטוק בעיתון מעריב כתבת צבע על החלבן של תקופתה.

זה היה חלבן עייף ומותש מעבודה קשה, שלא היה דומה בכלל לדמות שהכירו בני הדור שלפניה. התיאורים החדים של העיתונאית מציגים חלבן אחר לגמרי מהדמות שעטופה בנוסטלגיה מחויכת, ועולה בזיכרונותיהם של הפנסיונרים של ימינו, אלה שהכירו אותו כילדים.