תמר אשל מצוידת בביוגרפיה עשירה.
היא מוּכֶּרֶת בציבור הישראלי כחברת כנסת, שגרירה ודיפלומטית, יו"ר נעמת ופעילה לקידום מעמד האשה.
מוּכָּרים פחות הן פעילויותיה החשאיות בשרות העם היהודי, ומדינת ישראל.
כשקיבלתי לידיי את יומנה, יצאתי למסע מרתק בעקבות הביוגרפיה של חייה - המתחילים עם מותו של דודה, אבשלום פיינברג "המרגל הישראלי הראשון", ולא סיימתי עד שיצא הספר לאור בחודש יולי 2021, במלאת לה 101 שנים.
המסע לכתיבת סיפור חייה של תמר אשל, החל ב-1995 עת רצתה לספר לנכדיה על קורותיה עד אז. תמר ניהלה שיחות ארוכות עם עורכת לשון שתמללה את השיחות וסייעה לה להדפיסן במכונת כתיבה, במתכונת שהתאימה לימים ההם. ברצונה לכלול כמה שיותר אירועים להם היתה שותפה, חסכה בתיאורים של מקומות, דמויות והלכי רוח. היא סיפרה על פעילויות שלהן מכנה משותף: פעילות מגוונת ומתמשכת למען הכלל.
מטרתה המקורית היתה ונשארה: לספר לנכדיה על קורות חייה. לא כדי להאדיר את פועלה, כי מעולם לא דרשה זאת, אלא לספר על דברים כהווייתם.
עברו 25 שנים.
מניין שנות חייה של תמר הגיע לנקודת ציון חשובה: יום הולדתה המאה.
נצברו עוד פיסות חיים, נוספו נכדים ונינים, התרחשויות ופעילויות, מחשבות וסיכומים. לכל אלה נדרשה מלאכה ביוגרפית מקיפה – עיבוד החומרים, עריכתם, והתאמתם לרוח התקופה, תוך שמירה על סגנונה האישי ועל הסיפור המשפחתי, שהוא המניע העיקרי לכתיבת הספר.
המלאכה הופקדה בידיו כותב שורות אלה. הוא עלה לקומה ה-14 בבית הדיור המוגן "נופי ירושלים". שם, בדירה צנועה, פגש אשה צלולה וחדת מחשבה, נערצת ואהובה על בני משפחתה וכל מי שנקרה על דרכה. אשה מפוכחת הצופה מחלון פנורמי אל נופיה המדהימים של ירושלים, בירת מדינת ישראל. ממרום גילה משקיפה על ההיסטוריה של העיר והמדינה. זוכרת פרטים ומדייקת בסיפור השנים שעברו מאז נולדה.
סקרן ונלהב צלל הביוגרף בתוך ים חומרים שמהם נרקמת היסטוריה של עם ומדינה, ותמר אשל היא חלק ממנה – מתחילת המאה ה-20, זמן קצר אחרי הצהרת בלפור, ועד העשורים הראשונים של המאה ה-21.
השקת הספר תוכננה להיות חלק מחגיגה רבת-משתתפים לכבוד יום הולדתה המאה.
אבל אז, פרצה מגפת הקורונה, שחוללה את אחת הדרמות הגדולות ביותר שידעה האנושות. העולם כולו עצר מלֶכֶת. אומות ועמים סגרו את שעריהם בפני זרים והנחילו ריחוק חברתי שיעצור וימנע את המגיפה. גם אזרחי ישראל נדרשו להימנע מהתקהלויות וכינוסים, נכנסו למחזורי עוצר וסגרים מקומיים שנמשכו חודשים ארוכים.
תכניות השתבשו ולוחות זמנים השתנו, ולא נותרה ברירה אלא לקיים חגיגת יום הולדת צנועה באחת מן ההפוגות בין סֶגֶר לסגר, בהשתתפות בני המשפחה הגרעינית בלבד.
תהליך הפקת הספר הואט אך לא נעצר.
תמר, שכבר ראתה מקרוב כמה וכמה אירועים דרמטיים בסדרי גודל כאלה, לא ויתרה על רצונה העז לספר לנכדיה וניניה את קורות חייה, גם בנסיבות שנוצרו.
בדירתה המוגנת, המשיכה לסייע לביוגרף במרץ, ככל שיכלה - הוא כתב וערך ועיבד, ושלח לה את מאות עמודים בתוך מעטפות תוך כדי עוצר וסגרים בדרכים עוקפות ונפתלות. כשהחומר הגיע לידיה, עברה בעין בוחנת על כל שורה, על כל מילה או משפט. תיקנה או מחקה והוסיפה ושינתה. וכשהסתיימה עבודת הכתיבה והעיבוד, שלפה תמר את אלבומי תמונות השמורים בארונה, ובחרה מתוך מאות רבות, את אלה הראויות לשיבוץ מתוך מאות רבות. כל תמונה עם איזכור מדוייק של תאריך הצילום ושמות המצולמים ותפקידם ומעמדם, כפי שזכרה וכפי שהיה, גם אם עברו שמונים שנה. ואם השמות השתנו - היא אפילו טרחה להזכיר את השם המקורי.
כשהיה הספר מוכן וערוך לדפוס, כבר חצתה תמר את גיל המאה, ובמלאת לה 101 שנים, יצא לאור הספר: "מאה שנות חיי" המגולל את קורותיה.
וכך נכתב על גב הכריכה:
Comments