ב-1956 פרצה מלחמה בין ישראל לבין שכנתה מדרום: מצרים.
אחרי תקריות גבול רבות, חדירות של מחבלים אל יישובים ישראליים ונפגעים רבים, נדרש הצבא הישראלי לצאת לפעולה רחבה בעומק שטח האויב, אל תוך חצי האי סיני. הפעולה כונתה: "מבצע קדש".
שמונה שנים אחרי הקמת המדינה, ובפעם הראשונה מאז הקמת צה"ל, התמודדו מפקדיו עם צבא אויב של מדינה גדולה וחזקה. קראו לזה מבצע אבל זו היתה מלחמה של ממש. ישראל הקטנה, עלתה לשחק במגרש של הגדולים וניהלה מלחמה בשילוב כוחות שריון וחיל רגלים ומטוסי חיל אוויר.
המלחמה הסתיימה כעבור שבועות ספורים, בהשמדת תשתיות האויב וכיבוש כל סיני – שטח הגדול פי שלוש מגודלה של ישראל, והניצחון העלה את יוקרתו של הצבא, "צבא העם" שמפקדיו וחייליו הוכיחו אומץ ויכולת מפתיעה להתמודדות בזירה מורכבת.
גם להקת הנח"ל הריעה לצה"ל, עם השיר: "מול הר סיני".
השיר חובר בזמן שכוחות הצבא עדיין שהו בשטח האויב. מילותיו עוסקות בהר סיני הידוע במסורת ישראל, עוד מימי מתן תורה. מחבר המילים עורך השוואה בין אירועים מקראיים למבצע קדש, וחיילי צה"ל בעיניו – ממשיכיו המטאפוריים של שמשון הגיבור.
מול הר סיני - להקת הנח"ל 1956
להאזנה ולצפיה במילים ביוטיוב בקישור כאן
לאחר מבצע קדש, המתח הביטחוני ירד והישראלים חשו הקלה.
המצב הכלכלי במדינה, השתפר מעט – עידן ה"צנע" הסתיים, "העלייה ההמונית" פינתה מקום לגלי עלייה קטנים, המעברות חוסלו ורמת החיים עלתה. המוני ישראלים, ותיקים ועולים חדשים, מצאו בית לגור, פרנסה מעבודה ושעות פנאי לבילוי. מי שלא הלך לקולנוע או להצגת תיאטרון קיבל מנות גדולות של תוכניות רדיו - ערוץ תקשורת אולטימטיבי שנקלט בבתים רבים בישראל.
הרבה דיבורים נשמעו ברדיו, ולצידם נשמעו יותר ויותר שירים שנחשבו "מוזיקה קלה" שפילסה דרך בין תוכניות המלל והציעה בידור קל להמונים. חובבי הבידור הקל שיכלו להרשות לעצמם רכישת פטפון, האזינו לשירים האהובים עליהם מעל גבי תקליטים שנמכרו בחנויות מתאימות שנפתחו בכל מקום.
ב-1958 אפשר היה כבר לחגוג.
ועדה מיוחדת שהוקמה על ידי הממשלה ("ועדת העשור") הפיקה את "חגיגות העשור", שהביאו לידי ביטוי את הישגיה של המדינה הצעירה בכל תחומי החיים - הישגים שנזקפו לזכותם של בוני הארץ, לוחמיה ומנהיגיה. החגיגות נועדו, בין הייתר, לחזק את יסודותיה של האומה הנולדת ולהטמיע את המורשת הציונית של המנהיגות השלטת. זו שקבעה את סדר היום שלה, את האידיאלים שלאורה ילכו, את השפה שלה את החינוך ואת התרבות.
בשיאן של החגיגות, בליל יום העצמאות, הוקמו במות בידור בכל רחבי הארץ. כוכבי הבמות היו להקות מחול, תזמורות וזמרים, שהרקידו את ההמונים בריקודי הורה ושירים עבריים.
הלהקות הצבאיות נקראו להשתתף בחגיגות עם השירים שלהן, שכבר היו מוכרים במיוחד לאזרחים הוותיקים, אלה שהיו כאן מראשית ימי המדינה וספגו את האידיאלים הציוניים שלה. לוח המופעים של הלהקות היה עמוס במיוחד באותו ערב, וכל להקה עברה עם המשאית שלה מבמה לבמה – בבסיסי צה"ל ובכיכרות מרכזיים בערים הגדולות.
לקראת סיום החגיגות ארגנה ועדת העשור מופע שנקרא: "מצעד פזמוני העשור". המופע הופק על גבי תקליט ובו נכללו השיר "כיתה אלמונית" של להקת הנח"ל. אחיותיה, הלהקות הצבאיות האחרות עוד לא נכללו בשיבוץ היוקרתי של שירים פופולאריים, אבל בוגריהן כבר היו שם - זמרים צעירים שהספיקו להשתחרר מהלהקה הצבאית ולהיות כוכבים בזכות עצמם.
בשלהי שנות ה-50 כבר היו הלהקות הצבאיות מרכיב בולט בפסקול המוזיקלי הישראלי המצומצם של השנים ההן.
מדי שנה סיפקו שירים חדשים ומקוריים שנכתבו במיוחד עבורן על ידי פזמונאים מקומיים. רשימת היוצרים עברה שינוי, ואת מקומם של הכותבים הוותיקים, כמו יחיאל מוהר וחיים חפר, החליפו צעירים מוכשרים, "צברים" שנולדו כאן וצמחו בהוויה הישראלית. הם ניסחו את השיר העברי החדש – שיר שיוצא מהמסגרות הצבאיות ומשוטט ברחבי הארץ, בין שביליה ונופיה, בין האוהבים הצעירים, בין התקוות והחלומות שכל אחד וכל אחת יכולים להזדהות עימם. שירים כאלה לא באו במקום ההווי הצבאי, שנשארו מרכיב מרכזי ברפרטואר. השירים החדשים נוספו לרפרטואר ויצרו שילוב שהעניק לכל תוכנית ולכל תקליט גוון עשיר יותר.
הבולטת בין היוצרים החדשים היתה נעמי שמר, שהביאה שפה חדשה אל הלהקות הצבאיות, ומשם אל הזמר העברי. שפה שיוצאת מהנוקשות והאפרוריות הצבאית ומביאה משבים קלילים ואווריריים, שפה שיש בה עולם דימויים עשיר, שפה חיננית שמלקטת מילים מהמקורות, מהספרות העברית, מהסלנג הצברי. שפה שמדברת לכל גיל.
שיר הזקנקן - להקת פיקוד צפון
כתב: דן אלמגור לחן: מאיר נוי - 1957
להאזנה ביוטיוב לחצו על הקישור כאן
הכל בגלל מסמר קטן - להקת פיקוד צפון
כתבה והלחינה נעמי שמר - 1958
להאזנה ביוטיוב לחצו על הקישור כאן
השפה העברית היתה חלק מתהליך "כור ההיתוך" שנועד לגבש את הישראלים להיות עם אחד, שיש לו תרבות אחת. בחברה הישראלית המתהווה, העברית היתה חלק מחבילה של סמלים ואידיאלים ציוניים, יחד עם מותגים אידיאליים, כמו: תנועת נוער, חלוציות, התיישבות, שירות צבאי והגנה על המולדת.
ליבת כור ההיתוך פעלה בצבא.
צה"ל קלט את הצעירים הישראלים שנולדו כאן ואת הישראלים החדשים שעלו מקהילות שונות בכל רחבי העולם - עולים דוברי שפות שונות עם תרבות חיים שונה. ברגע שלבשו מדים, כולם יחד נכנסו מתחת לאלונקה ועמדו במסדרים והצדיעו לכל בעל דרגה, וחילקו תורנויות שמירה, ולבשו את אותם מדים ירוקים ואכלו מאותו מסטינג, וצפו יחד בהופעה של להקה צבאית, בהפוגה של כמה שעות מהאימונים המפרכים.
בלו"ז הצבאי, בין ימי האימונים, קיבלו החיילים מנות קצובות של "הרוח הישראלית" המלווה את החומר שהעסיק אותם - הרצאות בתחומי הדעת השונים, מסלולי טיול ששילבו היסטוריה וארכיאולוגיה, ספרים בספריות ניידות, סרטי קולנוע וסרטים תיעודיים, ערבי הווי ובידור.
את המזון רוחני סיפקה מפקדת קצין חינוך ראשי, באמצעות קציני חינוך יחידתיים. תוכניותיהם התבססו על יסודות של חינוך לערכים, לשוויון, לשפה עברית, ולבידור והווי שמסירים את המחיצות בין החיילים ומאיצים את תהליכי הגיבוש של הישראלים הצעירים.
ההווי הייחודי שהתגבש בצה"ל זלג אל החברה הישראלית, והביטוי "כל העם צבא", התחזק והיה לנרטיב שנרקם במציאות הישראלית. מציאות של מדינת מהגרים, קטנה בשטחה, ומוקפת ב"קו הירוק", קווי גבול ארוכים שנקבעו ב-1948 בינה לבין ארבע מדינות אויב: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון.
בשטח המוקף בקו הירוק התגוררו כשני מיליון יהודים – בתוכם מאות אלפים שהספיקו לשרת שירות צבאי כלשהו, בשירות סדיר או במילואים. בצאתם לחיים האזרחיים החזירו את הציוד הצבאי ולקחו בתודעתם חתיכות של הווי וזיכרונות נעימים יותר או פחות.
את הלהקות הצבאיות המשיכו לפגוש גם באזרחות.
מפקדת קצין חינוך ראשי החלה לממן הפקת תקליטים לכל תכנית של להקה צבאית, ולקדם אותה במסע יחסי ציבור באמצעות עיתונאים שהוזמנו להופעות ולחזרות ודיווחו על כך לקוראיהם.
שירי הלהקות הושמעו ברדיו והתנגנו מעל גבי תקליטים שנמכרו בחנויות ונקנו בבתיהם של ישראלים רבים, בעיקר מהזרם המרכזי של החברה הישראלית – הזרם החילוני שנשא את המורשת הציונית, החילונית, שעיניה נשואות אל המערב. משם הגיעה התמיכה הכלכלית, ומשם הגיעו התרבות והמוזיקה.
ביקורת עיתונאית על תוכניתה החמישית
של להקת פיקוד מרכז (מעריב 15.2.1956)
ההילה סביב הלהקות הצבאיות התגברה.
הביקוש להתקבל ללהקות עלה, וקציני התרבות והחינוך לקחו את הפרויקט ברצינות רבה יותר והקשיחו את התנאים לקבלת המועמדים החדשים מקרב המתגייסים. עד אמצע העשור כל תוכנית של להקה נעשתה מקצועית יותר ויותר, עם חזרות שהתארכו ונמשכו כמה חודשים. הלהקות תוגברו במעבדים מוזיקליים מקצועיים, והאקורדיון כבר לא היה כלי נגינה יחידי שמלווה את השירים. נוספו לו תופים, כלי נשיפה, וגיטרות.
הלהקות האחרות לא אכזבו והלהיטים המשיכו לזרום – וכרגיל להקת הנח"ל בראש, ואחריהם במרחק קטן להקות פיקוד המרכז ופיקוד צפון, והלהקה החדשה שהוקמה בחיל השריון.
ב-1962, הופיעו ארבע להקות צה"ל, לראשונה, כולן יחד מעל במה אזרחית.
המופע הייחודי התקיים בתערוכת "יריד המזרח" – אירוע היסטורי בקנה מידה בינלאומי, שנועד להציב את ישראל על מפת הסחר העולמי. השתתפו בה חברות מסחריות מכל רחבי העולם, שהציגו את החידושים האחרונים בענפי הטכנולוגיה והתעשייה. מאות אלפים נהרו למתחם "גני התערוכה" בתל אביב, ביניהם אלפי אורחים שהגיעו מחו"ל ויכלו להתרשם מעוצמתה הכלכלית של המדינה הצעירה.
לאורחים הוכן שבוע גדוש במופעים שייצגו את התרבות הישראלית, וביניהם: הופעות של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, זמרים ובדרנים ישראלים, והמופע "צה"ל צוהל" בו הופיעו ארבע להקות צה"ל: הנח"ל, גייסות השריון, פיקוד צפון ופיקוד מרכז. מהמופע נעדרה להקה אחת, להקת פיקוד דרום, שהספיקה בינתיים להתפרק.
ב-1966 הוקם בתל אביב "בית החייל".
הבית הוקם כדי לשמש מרכז תרבותי ובידורי לחיילים שבאים להתארח בעיר. במרכזו – אולם מופעים ובו כ-1,000 מקומות ישיבה, שהפך מיד למבוקש למופעי בידור ותיאטרון, לכלל הציבור הישראלי. חיילים נהנו מהצ'ופר של כרטיסי כניסה חינם למופעים.
בית החייל היה ל"אולם הבית" של הלהקות הצבאיות. באולם הענק, יחסית, קיימו מופעים באורך מלא, ערכו שם "פרמיירה" לתוכנית חדשה שהעלו כל שנה, או כיכבו בהופעות מרובות משתתפים לצד כוכבי בידור אחרים.
גייסות השריון - "לילה ראשון בלי אמא" 1965
להאזנה ביוטיוב הקליקו כאן או בתמונה
להקת גייסות השריון - "כאן השריונים" 1959
להאזנה ביוטיוב הקליקו כאן או בתמונה
באמצע שנות ה-60 כל הלהקות נשמעו כמעט אותו דבר.
כשהרדיו השמיע שיר של להקה צבאית, האזנת להרכב מוזיקלי של צעירים שרים יחד בהרמוניה ובהתאמה אופיינית – הגברים בקול בס עמוק, הבנות בקול סופרן. זה היה שיר שאורכו הממוצע שלוש דקות, מילותיו עבריות שורותיו מחורזות ויש בו "בתים" וביניהם פזמון חוזר. המילים לא העזו לחרוג מהנימוס התרבותי, הלחן לא קצבי מדי ולא רועש. לחן שקל לזמזם ולשיר בציבור, ביחד, כמו ששרים חברי הלהקה. העיבוד עלה מדרגה, ולאקורדיון המסורתי שליווה אותן במשך עשור, נוספו תופים וחצוצרות וקצת גיטרות.
גם בלי הקדמה של הקריין ברדיו, ידעת שלהקה צבאית שרה את השיר, גם אם לא ידעת איזו מהן.
כולן גם נראו אותו דבר.
על הבמה בהופעה חיה הם נראו כמו אחרי מסדר צה"לי - חיילים וחיילות שעומדים בתקן הצבאי, לבושים במדים ירוקים בצבע זית, סוג של המשך לתלבושת האחידה בצבע כחול שלבשו בבית ספר תיכון. הבנים – מגולחים למשעי, מסופרים קצוץ, לובשים מדים מגוהצים. הבנות – עם חצאית ללא גזרה מיוחדת או מכנסיים בגזרה צרה על גוף חטוב, לרוב עם שיער אסוף או צמות, ולפעמים גם פוני על המצח. כולם בעלי מבנה גוף סביר וייצוגי - לא שמנים מדי ולא רזים מדי.
ילדים טובים.
כמו הילדים של השכנים מהקומה השלישית בבניין עירוני.
ובעודם שרים, כבר נשמעו ברדיו ועל גבי תקליטים שירים בסגנונות אחרים לגמרי. שירים במקצבי רוק- אנד-רול וטוויסט. שירים בליווי גיטרות חשמליות ותופים מחרישי אוזניים.
הצלילים החדשים זלגו לאוזניהם של הצעירים הישראלים, והציעו להם תוצרת מוזיקלית שונה לגמרי. מוזיקה של זמרים וזמרות והרכבים מוזיקליים שקיבלו את השם: "להקות קצב". המוזיקה שלהם באה יחד עם אופנה אחרת וחדשנית - גברים עם שיער ארוך ופיאות בולטות בלחיים, הנשים בשיער ארוך ופזור, חצאית מיני או מכנסי ג'ינס מהוהים. מוזיקה של זמרים בלבוש מצועצע שתמונותיהם מרוחות על עמודי מגזינים צבעוניים ברחבי העולם המערבי וזולגות למדורי המוזיקה בעיתונות העברית.
להקות צה"ל נצבו כמחסום אחרון מול התופעה שאיימה לכבוש את התרבות הישראלית.
רגע לפני שיתחולל בה בלגן רועש, הן סימנו קו ברור של ישראליות אידיאלית שמחברת את החיים האזרחיים והצבאיים, ויכולה להשפיע ולעשות סדר גם בתחום הבידור הקל.
כשהחלו לשדר ברדיו את "מצעד הפזמונים" הן התמקמו במקום טוב באמצע - לפעמים בראש המצעד, לפעמים בתחתיתו.
מצעדי הפזמונים בשני ערוצי הרדיו - קול ישראל וגלי צה"ל - העלו את השיר העברי בכמה דרגות והפכו אותו למוצר מוזיקלי בעל ערך במיוחד לקהל מאזינים צעיר מאד, בני נוער וחיילים, עורכי המצעדים לא יכלו לוותר על שירי הלהקות הצבאיות, ושיבצו אותם ב"פינה לשיפוטכם".
.png)