לקריאת הפרקים הקודמים לחצו כאן
ג'ו עמר - כוכב בידור ישראלי
ג'ו עמר היה חריג בנוף הבידור.
עולה חדש ממרוקו וחובש כיפה, שלא משתייך לזרם המרכזי של החברה הישראלית בשנות ה-50 - לא גדל במשפחה חילונית שהגיעה מאירופה, לא היה בן למשפחה של ניצולי שואה ולא צאצא למשפחה של חלוצים ומייבשי ביצות, לא רכש השכלה במערכת החינוך העברית, ולא התהדר בקריאת סיפורים של ש"י עגנון, או שירים של טשרניחובסקי.
גם המזרחיות שלו היתה חריגה.
הוא הבליט אותה, כיוון אליה את המוזיקה שלו, הוסיף לה כלי נגינה מסורתיים כמו עוּד וקמנג'ה, וביקש להכניס אותה אל המיינסטרים המוזיקלי. אל לב ליבה של התרבות הישראלית הנושאת עיניים אל המוזיקה שמתנגנת באירופה ובאמריקה.
בתעשיית המוזיקה כבר היו זמרים וזמרות ממוצא מזרחי, פופולאריים בזכות עצמם, כמו: עליזה עזיקרי, יוסי בנאי, יונה עטרי, לילית נגר ואחרים. אמנים אלה "לא עשו עניין" מארץ המוצא שלהם - כשהם שרו שיר הם שרו שיר. בלי לחשוב אם יש משמעות לעובדה שהם מזרחים או לשאול את עצמם אם המזרחיות תורמת או לא תורמת או לא תורמת להצלחתם. הזמרים המזרחיים של שנות ה-50 וה-60 השתלבו בתרבות הקיימת והלכו בנתיבים שנסללו עבור כל מי שרצה להצליח בבידור: להקה צבאית או בימת תיאטרון.
ג'ו עמר פסע בנתיב שסלל לעצמו.
בלי לבקש טובות מאף אחד, ובלי להיות נחמד למישהו כדי להתקדם בקריירה. אפילו אמרגן לא היה לו. הוא ניהל את לוח ההופעות שלו לבד, הוא בחר את הנגנים, את רשימת השירים להופעות ולהקלטות.
והוא הצליח. ובגדול.
בתוך חמש שנים, מאז יצא תקליטו הראשון, יצאו עוד ועוד תקליטים שלו שנמכרו באלפי עותקים. שיריו היו מושמעים ברדיו בתדירות גבוהה, בין שיריהם של זמרים ישראליים אחרים. לוח ההופעות שלו היה עמוס – באולמות ציבוריים, מעל בימות בידור של יום העצמאות, בטקסים ממלכתיים, ובאירועים חגיגיים.
הופעתיו ותקליטיו הוסיפו למוזיקה הישראלית עוד גוון שמייצג פלח אוכלוסייה גדול בעם - כל העולים החדשים שעלו מארצות ערביות, ותויגו כ"בני עדות המזרח". הם ראו בו את האיש שמחבר בין התרבות שלהם לתרבות המערבית הדומיננטית.
המופע ליל כוכבי ישראל. קיץ 1964.
הופק על ידי רשת טלוויזיה אמריקאית במסגרת תכנית שמטרתה להביא לאמריקאים את התרבות הישראלית
(להגדלת התמונה לחצו כאן)
בתחילת שנות ה-60 הזמין אותו ראש העיר רמת גן לבוא ולהתגורר אצלו בעיר, וסידר לו בה דירה.
ג'ו עמר עזב את המושב לטובת חיים עירוניים, קרוב לעיר הגדולה תל אביב, קרוב אל המרכז התרבותי של ישראל.
תל אביב היתה עירם של סופרים ומשוררים, ציירים ופסלים, זמרים ואמרגנים וכל אלה שנקראו "אנשי הבוהמה" - אלה שהובילו את התרבות הישראלית על כל גווניה, והתוו את דרכה החדשה. את הרוח הצברית. העברית. החילונית.
שם נכתבו שירי האהבה הגדולים של אלתרמן, של חיים חפר ומשה וילנסקי וכל היוצרים ששמם יצא כבר לתהילה. שם היו התיאטרונים הגדולים, אולמות המופעים החשובים ואולפני ההפקה וחברות התקליטים. שם היו מערכות העיתונים העבריים, המסעדות והמועדונים ומקומות הבילוי הנחשבים, ושם התגוררו הסלבריטאים הנוצצים ששמם הופיע במדורי הרכילות של העיתונים.
מגוריו באזור המרכז היו נוחים לקריירה המוזיקלית שלו. לביזנס שלו.
הוא לא התחבר אל אנשי הבוהמה, ולא היה לו כסא קבוע ב"קפה כסית", בו הם נהגו להיפגש ולגלגל שיחות ורעיונות שיהפכו לשיר, למערכון, לציור או לפסל, לסצנה בקולנוע.
הוא היה דתי שומר מצוות, חובש כיפה, איש משפחה מסור - נשוי ואב לילדים, צנוע בהליכותיו. לא בליין ולא בוהמיין. יוצר מוזיקה שיודע מה הוא רוצה. מופיע בלבוש אלגנטי וממוקד בסגנון שהגדיר אותו. דואג לקריירה שלו ומתייחס אליה ברצינות - ממנה התפרנס וממנה שדרג את מעמדו והיה לזמר מוּכָּר בחברה הישראלית. לא אליל של נערות ולא נהנתן שמחפש תשומת לב. לא רודף אחרי עיתונאים ולא נדחף למדורי המוזיקה או הרכילות.
למרות התהילה שזכה לה, לא התנתק מהשורשים מהם צמח.
בלוח ההופעות שהיה מארגן לעצמו, הקפיד לשבץ אירועי שמחה בעלי אופי דתי ועדתי, והגיע לקהילות של יוצאי צפון אפריקה, שם הרגיש בבית. שם יכול היה לרוות נחת ולקבל אהבה, חמימות והערצה. עבורם הקליט כמה וכמה תקליטים עם שירים במרוקאית. הוא היה גאוותם והם היו מקור לשירתו ויצירתו.
ימי שבתות וחגים לא שובצו בלוח ההופעות שלו.
את אלה שמר לבתי הכנסת. בהם עשה את מה שבאמת אהב להיות: פייטן וחזן.
השילוב של הבידור והמסורת לקחו אותו רחוק, אל יהודים מכל קצווי תבל.
ג'ו עמר בהופעה חיה בפריז, 1962
להאזנה וצפייה ישירה ביוטיוב לחצו כאן
חמש שנים בלבד לאחר עלייתו ארצה ולאחר שפרץ את חומות הבידור הישראלי, שמו של ג'ו עמר התגלגל אל אוזניהם של אמרגנים וראשי קהילות יהודיות בעולם.
הוא הופיע בטורקיה ובאיראן, בצרפת ובבלגיה, באיטליה ובבריטניה, בארצות הברית ובקנדה. בפני קהל יהודי וקהל לא יהודי, בפני קהל אשכנזי וקהל מזרחי – כולם הוקסמו מהזמר היהודי שמגיע מישראל ושר ומנגן צלילים ייחודיים, שונים מהמוזיקה המערבית והקצב שלה המשתלטים על שווקי המוזיקה העולמיים.
שר בעברית, שר במרוקאית, בתימנית, ואפילו ביידיש. שר בבתי כנסת ובאולמות קטנים, ומילא אולמות קונצרטים גדולים באירופה ובאמריקה. המכובד מכולם, היה אולם קרנגי הול בניו יורק, לשם הוזמן לשיר לצידה של יפה ירקוני, מלכת הזמר העברי, במסגרת סיבוב הופעות שארגנו אמרגנים יהודים אמריקאי.
מלבד מופעי הבידור והקונצרטים, נהג לצאת מדי שנה בתקופת "הימים הנוראים" שבין ראש השנה ליום כיפור, לקהילות שהזמינו אותו להופיע כחזן בבתי הכנסת שלהם. הפניות אליו היו כה רבות, שהוא נאלץ לבחור את המתאימה לו ביותר.
1966 היתה שנת שיא בקריירה של ג'ו עמר.
הוא הוציא תקליטים ראשונים ובהם "אוסף להיטים", שנמכרו היטב, הופיע כמעט בכל רחבי ישראל, באולמות קטנים וגדולים, וכמו שכתב באוטוביוגרפיה שלו: "מדי פעם קסמו לי האפשרויות לערוך קפיצות קטנות לחו"ל, ולו למען שינוי האווירה".
הגיחה האחרונה שלו באותה שנה היתה לבואנוס איירס, בארגנטינה, מדינה שמעטים מאמני הבידור הישראלי זכו להגיע אליה.
חצי שנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים.
החברה הישראלית שינתה פניה, והמוזיקה הישראלית קיבלה תפנית שלקחה את ג'ו עמר למקום אחר לגמרי.
ג'ו עמר בדואט עם יפה ירקוני בשיר "עלם חן", 1966
לצפייה ישירה ביוטיוב לחצו כאן
בפרק הבא:
המוזיקה הישראלית משנה את צליליה, וג'ו עמר מגיע אל התחנה המוזיקלית הבאה בנדודיו.
כדי לעבור אל הפרק הרביעי לחצו על הקישור:
זהו פרק שלישי בביוגרפיה של ג'ו עמר – זָמָר, מלחין, יוצר מוזיקלי שהניח יסודות למוזיקה המזרחית בישראל, הגדיר אותה, והחדיר אותה לאוזניהם של הישראלים.
לקריאת כל פרקי הסדרה בתוכן העניינים בקישור הבא :
ג'ו עמר - מבוא למוזיקה המזרחית בישראל
(5 פרקים - קישור נפרד לכל פרק)
תחקיר, כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד