אריס סאן עבד קשה למחייתו.

היווני הצעיר, הגוי שלא היתה לו אזרחות ישראלית, היה נחוש להצליח. הופיע ערב ערב במועדון ועשה כסף גדול, בעיקר מהטיפים המזומנים שתחבו לכיסו הבליינים.

אחרי שצבר סכומים נאים, החליט לצאת לדרך עצמאית, ופתח בעצמו מועדון -  מפואר יותר, מושקע יותר, עם מקומות חנייה רבים שהתמלאו מדי ערב בבליינים. ביניהם גברים ונשים מהמעמד הבינוני והגבוה. כאלה שיכלו לרכוש לעצמם מכונית פרטית בעידן בו היתה אמצעי תחבורה אקסקלוסיבי במיוחד של בעלי יכולת.

במועדון של אריס סאן קיבלה המוזיקה היוונית מעמד בכיר. משם זלגה לחנויות תקליטים, עד שהגיעה לרדיו.

 

ערוץ הרדיו הממלכתי, "קול ישראל", היה הבמה המרכזית לזמרים ולמוזיקאים.

כמעט בכל בית בישראל כבר היה מכשיר רדיו אחד, ובו האזינו לשידורי "קול ישראל": הרבה תכניות מלל, וביניהם שירים עבריים, קצת שירים לועזיים, ותכניות מיוחדות "כבקשתך" – שירים על פי בקשת המאזינים. הבקשות נשלחו בגלויית דואר, והגיעו מכל יישוב, מכל קהילה.

למאזינים מריכוזי אוכלוסייה של עולים – הקדישו תוכניות כבקשתך מיוחדות: "מוזיקה של עדות" או שירים ב"הווי מזרחי". שם היה הביקוש לאריס סאן גבוה, עד כדי כך שהוקדשו לו תכניות נפרדות ובו שיריו היווניים.

עורכי התוכניות לא היו צריכים לטרוח יותר מדי.

מאז שהגיע לארץ ועד תחילת שנות ה-60, הספיק להוציא למעלה מ-10 תקליטים, ​ביניהם קצרי נגן עם שניים או ארבעה שירים, ואריכי נגן, עם 12 שירים - הספק שלא היה עד אז לאף זמר אחר בשוק המוזיקה הישראלית המצומצם.

 

רבים משיריו בשפה היוונית לא היו מקוריים.

הוא שר שירים עממיים שהכיר מימי ילדותו ביוון, מהטברנות בהן הסתובב, מהתקליטים שהביא משם. שר גרסאות כיסוי לשירים של מוזיקאים ידועים, כמו תיאודורקים וחדג'ידקיס, שהישראלים לא כל כך הכירו, והוא, בקולו הקטיפתי ובליווי הגיטרה החשמלית הגיש להם אותם בחן שכבש את אוזניהם.

ככה התחיל את הקריירה שלו.

בחושיו המסחריים קלט שהקהל שלו הולך ומתרחב, ומקיף עוד ועוד קהילות של עולים מארצות מוצא שונות, הוסיף גם שירים בספרדית, בעיבוד מיוחד שלו.​​