אריס סאן הגיע לישראל ב-1957, נער יווני בן 17, נוצרי, שאין לו שום קשר למדינת היהודים.
למה דווקא ישראל ?
ישנן כמה גרסאות והשערות, שלו ושל אחרים (אהבה נכזבת, השתמטות מגיוס לצבא, ועוד), כל אחת מהן יכולה להיות נכונה, או לא.
מה שברור זה שהוא הגיע למדינה בשלהי העשור הראשון לקיומה, בעודה קולטת עלייה של מהגרים מארצות אחרות, ויש בה שני מיליון אזרחים ממגוון רחב של תרבויות - מחציתם כבר מבוססים, והמחצית השנייה בתהליכי קליטה.
הבחור הצעיר והאלמוני חיפש עבודה כנגן גיטרה, ומצא אותה ביפו, שהיתה אז, פרבר נידח ומוזנח של העיר הגדולה תל אביב, העשירה והתוססת ממסחר ותרבות.
ביפו, החצר אחורית של העיר הגדולה, התרחשה מדי ערב סצנה של מועדונים ובילויים - בין שרידי נמל עתיק עם סירות דייגים מחלידות לבין "השטח הגדול" הרווי בפשע. בין הבתים החרבים של שכונת "מנשיה" לבין שכונת עג'מי המוסלמית.
הזמר היווני הצעיר הופיע מדי ערב באחד המועדונים, בתוכנית לילית שכללה גם הופעה של קוסם וחשפנית, נגן מפוחית וזמרת הונגרייה. המועדון נקרא תחילה: "מפגש הסבלים" - כך קרא לו האיש שהקים את המקום כדי שישמש מקום מפגש של הסלוניקאים, עולים מהעיר סלוניקי ביוון, גברים שהתפרנסו מעבודות סבלות.
תוך זמן קצר הפך המועדון למקום בילוי של גברים ונשים, לבד או בזוגות, וקיבל את השם: "אריאנה".
.png)
לאריאנה הגיעו בליינים ממשפחות עולי יוון, בולגריה וארצות הבלקן.
רבים מהם התגוררו בקהילות גדולות ביפו ובכל ערי גוש-דן – המרחב העירוני הגדול בארץ. בין הגברים היו אנשי עמל שעסקו בעבודות כפיים לפרנסת המשפחה: סבלים, דייגים, פועלי ייצור. הם מצאו במועדון מפלט מיום עבודה מפרך ומצרות הקיום במדינה הקטנה. באו לשתות קצת אוזו, לרקוד סירטוס וחסאפיקו, להיזכר במוזיקת הרבטיקה שהיתה מוכרת להם מימי הילדות.
אריס סאן העניק להם שעה קלה של קורת רוח.
הם רקדו, מחאו כפים לצלילי הגיטרה שלו המנגנת בקצב יווני, ודחפו לו לכיסים כמה לירות במזומן, מהשכר היומי שלהם. מהגרים שכמותם נהנו להתרפק בנוסטלגיה על נופי ילדותם, על שפת האם שלהם, על זיכרונות מהטברנה היוונית. המוזיקה שניגן ושר הזכירה להם את המולדת שעזבו.
אחר כך הצטרפו אליהם בליינים קצת יותר ותיקים בארץ - אנשי המעמד הבינוני והגבוה שעשו קצת עסקים טובים עוד מלפני קום המדינה, נסעו במכונית פרטית ("פרייבט") והחנו אותה על שבילי העפר, קרוב מאד לפתח המועדון. עבורם אריאנה היה אטרקציה אקזוטית, קרובה לבית, קרובה לים. מקום ציורי שמזכיר להם סיפורים והווי מארצות רחוקות.
בין המבלים החדשים היו גם בכירים מהממסד הביטחוני ומהקצונה הגבוהה של צה"ל – קצינים עטורי תהילה שנמנו על האליטה הממסדית.
הבכירים האלה, שגדלו על ברכי התרבות העברית, ונצפו בהצגות תיאטרון ואופרה ובקבלות פנים רשמיות, היו לוקחים לעצמם פסק זמן קצר מהשגרה הלילית, וחומקים אל הבתים העזובים על יד הנמל היפואי המוזנח – להשיל מעצמם את הארשת המכובדת ולחוש את הדופק של "פשוטי העם". כמה מהם ניצלו את המקום לבילוי עם פילגש, ובתאורה האפלולית היה להם קל לעמעם את זהותם.
1958 - אריס סאן מתוך האלבום Greek Folk Songs
להאזנה וצפייה ביוטיוב לחצו כאן
אריס סאן, בחור צעיר שלא מלאו לו 20, כבר חלם בגדול.
קצת אחרי בואו לארץ, כשהיו לו קצת מזומנים בכיס, יצר קשר עם האחים אזולאי.
בחנות קטנה ברחוב סמוך למועדוני הלילה של יפו, בין החנויות של הבולגרים והתורכים, ניהלו האחים עסק משפחתי למכירת פטיפונים ותקליטים. מהחנות ניהלו גם אימפריה קטנה של הפקת תקליטים מחוץ לזרם המרכזי – הקלטות מוזיקה של בני העדות השונות בחברה הישראלית, הקלטות שלא היה להן סיכוי לצאת לאור על ידי חברות התקליטים הגדולות.
בתוך שנתיים, האחים אזולאי הפיקו עבורו 7 תקליטים ותקליטונים, שנמכרו היטב.
קנו אותם משפחות עולים מיוון - הסלוניקאים מיוון, הקהל הבטוח שלו, שהכיר את המילים והלחנים. מהם התפשטה השמועה על המוזיקה של אריס סאן אל כל משפחות ה"סָמֶך טֵתִים" -מגזר ותיק, שהעולים מיוון היו חלק ממנו.
"סָמֶך טֵתִים", ובקיצור "ס"ט", הוא קיצור של הביטוי "ספרדים טהורים". ביטוי שהעניקו להם בזרם המרכזי של החברה הישראלית. להבדיל אותם מ"ספרדים" רגילים, הכינוי של כל בני עדות המזרח שבאו מארצות האסלאם.
עשרות אלפי משפחות סמך טתים התגוררו בישראל - כולם צאצאים למשפחות של יהודים "מגורשי ספרד". הגיעו מספרד, פורטוגל, תורכיה, יוון וארצות הבלקן, והתיישבו בארץ ישראל, מאות שנים לפני שהחלה תנועת ההתיישבות הציונית. בתחילת המאה ה-20, באו החלוצים מאירופה, "האשכנזים", באו בגלי עלייה גדולים, ייסדו את "היישוב העברי" וביססו בה תרבות אירופאית שיש בה תערובת של השפעות מהעמים שמהם באו - קצת רוסית, קצת פולנית, קצת גרמנית.
הס"טים נדחקו לשוליים, וכשקמה המדינה הפכו למיעוט.
מיעוט שמקבל את אורח החיים האירופאי אך לא מוותר על מנהגים מסורתיים - דיברו בשפת הלאדינו בינם לבין עצמם, התפללו בבתי כנסת שנבדלו מאחיהם "האשכנזים", שמרו על המטבח המוּכָּר להם עם המאכלים המסורתיים שלהם, והאזינו למוזיקה שקרובה לארצות מוצאם.
לקהילת הסמך טתים שהתבססו כאן, התווספו עשרות אלפי משפחות של ניצולי שואה מיוון, בולגריה וארצות הבלקן.
אריס סאן השמיע באוזניהם שירים בניחוח בלקני, שנגעו בשורשי המסורת הנשכחת שעברה מדור לדור.
הניחוח הבלקני היה מועדף גם על המזרחים, בני "עדות המזרח", או "הספרדים" - ותיקים ועולים חדשים. המזרחים, שכבר היו פלח גדול באוכלוסייה, כשליש מאזרחי ישראל, התחברו למוזיקה היוונית. זו נשמעה באוזניהם קרובה יותר למוזיקה ששמעו בארצות הולדתם. קרובה יותר למוזיקה העות'מנית והערבית, בסלסולים ובסולמות המזכירים מקאמים ערביים.
תקליטיו של אריס סאן יצאו מהחנות של אזולאי להפצה בכל רחבי הארץ, יחד עם תקליטים ומוזיקה של זמרים טורקים, מצריים, מרוקאים, ויוונים.
והיה להם ביקוש.
מדינת ישראל, בעשור הראשון לקיומה, היתה מדינה מלאה במהגרים מקהילות יהודיות בכל העולם. לא כולם התחברו לסגנון התרבותי שהתבסס בארץ. הם רצו משהו קרוב יותר לליבם. לנשמתם.
מנדובלה - אריס סאן, להאזנה לחצו על התמונה
לצפייה ישירה ביוטיוב לחצו כאן
עם קהל הבית אוהד, מועדון להופעות ותקליטים, יכול היה אריס סאן לזנק קדימה. הוא עשה את זה בווירטואוזיות, כמו הפריטה שלו על מיתרי הגיטרה.
על כך, ועוד, בפרק הבא, בקישור הבא:
זהו פרק שני בביוגרפיה של אריס סאן – זָמָר, מלחין ויוצר מקורי, שפיתח וקידם את המוזיקה הים-תיכונית בישראל, וסלל את הדרך לפריצת "המוזיקה המזרחית" בישראל.
לקריאת כל פרקי הסדרה בתוכן העניינים בקישור הבא :
אריס סאן - חלון ישראלי לים התיכון
(6 פרקים - קישור נפרד לכל פרק)
תחקיר, כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד