בשלהי עשור שנת ה-70, נעלמו ההיפים מרחובות סן פרנציסקו, ו"תרבות הנגד" התפוגגה, יחד עם המוסיקה של ה"סיקסטיז" וילדי הפרחים.

קרליבך דבק בדרכו, נאמן לרעיונות שלהם ולמוסיקה שלו. הוא לא הפסיק לשיר ולא הפסיק לקדם אהבת חינם בין אדם לאדם, והחזרת נשמות תועות אל הבית היהודי.

בהופעותיו, הוסיף למוזיקה קטעי מלל ארוכים שכללו דברי תורה וקבלה, וסיפורי מעשיות בנוסח אדמו"רי החסידים של אירופה. עם החומרים האלה הסתובב בארץ ובעולם וקיבץ נידחים מארבע כנפות תבל. הוא והגיטרה שלו, הוא וזרועותיו המחבקות כל גבר וכל אשה, הוא ושפתיו הממלמלות אהבה ותפילה.

בכל מקום אליו הגיע, החזיק ספר תורני בידו – לאותת לסביבה כי הוא כבר לא רק זָמָר אלא רב ותלמיד חכם שעוסק בלימוד תורה והוראתה. זו היתה תדמית שאמורה להחליף את תדמית הרבי המרקד, ולהדגיש יותר את יכולותיו האחרות. הוא הוציא לאור ספרים וסרטוני וידיאו שעוסקים במעשיות על רבנים ואדמו"רים. סיפורים שיש בהם לקח ומוסר השכל. יהודי, כמובן. אבל גם אוניברסלי.

בישראל מצא בני ברית קרובים – חסידות ברסלב שרעיונותיה השיקו לרעיונותיו, ועשתה כמוהו שימוש במוזיקה כדי לקרב בני אדם. חסידיה נחשבו חריגים בעולם החרדי ונראו דומים לחסידיו – בחזותם ובפנימיותם. וכמוהו, גם הם פילסו דרך ייחודית בחברה הדתית בישראל, ההולכת וגדלה.

ברית אחרת חידש קרליבך עם אנשי הציונות הדתית.

הוא הירבה להופיע בהתנחלויות שקמו ביהודה ושומרון, שם קיבלו את פניו, תחילה, מתנחלים מהזן ה"פריקי" – צעירים מגודלי שיער ופיאות מסתלסלות על לחייהם, שקידשו את החיים בקראוונים, בבדידות מזהרת על גבעות טרשים. אחר כך הצטרפו אליהם המתנחלים הבורגנים, ותיקי היישובים שזכרו לו חסד נעורים והיו מוכנים לקבל את הרב החריג בדעותיו, עם תלתליו המתארכים עד כתפיו, עם החרוזים על צווארו, שלא הפסיק לחבק כל גבר וכל אשה שנקרו על דרכו.

זו היתה ברית נידחים - בין ציבור מעורר מחלוקת בחברה הישראלית לבין הרב שלא זכה להכרה ממסדית בחברה הדתית וחש נרדף על ידי רבנים שמרנים.