לקריאת הפרקים הקודמים - לחצו על הכותרת למעלה או בקישור כאן
שלמה קרליבך מת בניו יורק
וקם לתחייה בישראל
הרב שלמה קרליבך נפטר באוקטובר 1994 בניו יורק, בגיל 69, רגעים ספורים לאחר המראת המטוס שהיה בדרכו לטורונטו בקנדה.
מיד עם היוודע דבר מותו, פרסמו כל כלי התקשורת בישראל את הידיעה על כך, בהרחבה. והוסיפו לידיעה פרטים רבים על האיש ודמותו, ועל תרומתו למוזיקה הישראלית והיהודית. אפילו עיתון המודיע, שמתפרסם במגזר החרדי שרבניו נידו אותו, פרסם מודעת אבל.
הפסטיבל התקשורתי סביב "הרבי המרקד" נמשך ימים אחדים והסתיים בסיקור הלוויה, כולל ציטוטים מתוך ההספדים שנאמרו על קברו הטרי.
אף מילה לא נאמרה על השנים האחרונות בחייו.
שנותיו האחרונות של קרליבך עברו עליו עם קוצב לב שהושתל בחזהו, אחרי שעבר אירועים לבביים ואשפוז ממושך - הרחק מהמשפחה שהקים, ללא חברי נפש קרובים, ללא אמרגן קבוע שיארגן בצורה מסודרת את הופעותיו וידאג לצרכיו היומיומיים.
במקום הופעות המוניות עם כרטיסים שנמכרים מראש, נאלץ להסתפק בהופעות בפני קהל מצומצם בקונצרטים פרטיים או בשמחות משפחתיות – חתונה, בר מצווה, ברית מילה. פה ושם הוזמן להופיע בפני ארגונים יהודיים ולא יהודיים, לשאת דרשה תורנית או לספר סיפורים חסידיים ב"סדנאות שבת".
גם בישראל כבר לא היה ביקוש גדול להופעותיו, כמו בימיו הגדולים.
את נחמתו הגדולה מצא בקרב קומץ חסידיו הנאמנים במושב שהקימו "מבוא מודיעים". שם הרגיש בבית, אהוב ונערץ, מנהיג רוחני למושבניקים האנגלוסקסים שמייחלים לחגוג איתו שבתות וחגים, להקשיב בצמא לדבריו, לשיר איתו.
הספונסרים שנהגו לתרום לו ביד נדיבה, התמעטו. נדיבותם הלכה ופחתה במקביל לשקיעתו של הרב בחולי ובזקנה, בהתנהלות כספית כושלת שגרמה לו לבקש מהם שוב ושוב "הלוואה קטנה" שמעולם לא הוחזרה.
התנהלותו הכספית, שהיתה סוד גלוי, דרדרה את מצבו עד שהגיע ממש לחוסר כל.
בין הייתר, היה ידוע כפזרן של כספים – בעיקר למעשי צדקה וחסד עבור אחרים. אבל גם לצרכיו האישיים. כך למשל נהג להתאכסן בבתי מלון יקרים, ולטוס במטוסים של חברות תעופה נחשבות.
היה לו מקור הכנסה אחד בטוח - תמלוגים משיריו הנפוצים בכל העולם היהודי. כמו כל יוצר אחר בסדר גודל שלו, יכול היה להתקיים עד סוף ימיו מתמלוגים וזכויות יוצרים על יצירותיו.
אבל קרליבך לא טיפל כראוי בתמלוגים המגיעים לו, מרצון או מחוסר ידיעה. וכך, שירים ומנגינות שהלחין התפרסמו בכל העולם והיו לנכס ציבורי מופקר שכל אחד יכול לשיר ולהשמיע בלי שהיוצר ייהנה מהרווחים.
אמרגן מקצועי ונאמן היה בוודאי דואג גם לזה. אבל הוא לא הסתדר עם אמרגנים, אותם החליף מעת לעת - הם חשבו ביזנס. רצו להרוויח כסף מהופעותיו, וביקשו שישיר את "השירים הבטוחים", כאלה שהקהל אוהב. הוא רצה לתת לקהל את מה שליבו אמר לו לתת: שירים יותר מורכבים, לחנים חדשים, סיפורים חסידיים ארוכים, ודברי תורה שמוסיפים חשיבות למסרים שהטיף להם.
קרליבך החל את הקריירה הבינלאומית שלו בארצות הברית, ושם גם סיים אותה.
הוא הרגיש נוח יותר במקום שבו עברו עליו שנות נעוריו ובגרותו. זו היתה הסביבה הטבעית שלו, בין אמריקאים יהודים ולא יהודים.
אף שמעולם לא בנה בית בישראל ולא התגורר בה דרך קבע, רצה להיקבר בירושלים. ורצונו התממש, למרות שהמימוש הצריך לוגיסטיקה מורכבת שדרשה מימון מכספים שלא הותיר.
סידורי הלווייתו, כולל הטסת הגופה לקבורה בישראל, הסתדרו בסוף. אבל רק אחרי שכמה חסידים נאמנים קיבצו תרומות ונדבות שיאפשרו קבורה הולמת לאיש שבחייו דאג לכולם רק לא לעצמו. הכסף שנתרם על ידי הנדבנים איפשר גם להניח מצבה מפוארת על קברו בהר המנוחות בירושלים.
מאז, המצבה היתה למקום עלייה לרגל.
בכל שנה במועד פטירתו לפי הלוח העברי, ט"ז מרחשוון, מתאספים מאות גברים ונשים בני כל הגילים, ליום זיכרון שנתי ("יארצייט") סביב המצבה של קרליבך בהר המנוחות בירושלים.
בין ימי הזיכרון השנתיים, לאורך כל השנים ובין כל עונות השנה - יש מי שמגיע לשם ביחידות, עם לב שבור, עם ספקות קיומיות, עם ריקנות רוחנית. באים לקבל השראה ולהתייחד עם האיש שהיה רבם של הלבבות השבורים וכל תועי הדרך.
לפעמים מתארגנת קבוצת צעירים, פריקים יותר או פחות, שעולים אל הקבר בלי שום סיבה הגיונית, אלא רק כדי לשיר יחד בחבורה את שיריו. מגיעים בספונטניות. מישהו שולף גיטרה ופוצח בשיר קרליבכי, וכולם מצטרפים אליו, בנענועי גוף ונפש, בנים ובנות שמתמסרים לניגון ורואים בו חלק מנשמתם.
אילו קרליבך היה קם לרגע מקברו ומביט סביב על הצעירים האלה ששרים ורוקדים בהתלהבות מיסטית את שיריו מסביב למצבה, היה רווה נחת.
ככה הוא אהב אותם. צעירים וצעירות שמתחברים אל האמונה באמצעות המוזיקה. הם יכולים להיות דתיים או חילונים, ימנים או שמאלנים, אשכנזים או מזרחים – זה ממש לא רלוונטי. העיקר זה הניצוץ הרוחני שמאיר את נשמתם ויש לו קצב של ניגון יהודי.
אבל הם רק קומץ קטן שנושא את נר הנשמה של קרליבך וחי לאורה.
המצבה - להגדלה לחצו על התמונה
2022 - על קברו של הרב קרליבך ביום הזיכרון ה-38 למותו
בשנים שעברו מאז נפטר, מורשת קרליבך קיבלה תפנית שהוא לא חלם עליה.
היא סובבת בעיקר סביב שיריו וניגוניו, ונוספים לה סיפורים ואגדות שהיו או לא היו, ופרשנויות לדברי תורה שאמר או לא אמר, ושמועות וסיפורים שעברו מפה לאוזן, ומעל הכל מרחפת הילה של קדושה. עולה מהם דמות מופת שהולכים לאורה.
זה התחיל כבר בהספדים שנישאו בלוויה. שם החלו לקשור לו כתרים של צדיק וקדוש.
מאז הלכו והתעצמו הסיפורים והאגדות סביב דמותו של "ר' שלוימה" וקיבלו מימדים של מורשת - רבנים ואנשי ציבור מזכירים את ניגוניו ומהללים את דמותו של הצדיק, ערוצי רדיו וטלוויזיה מקדישים תוכניות לזכרו של "שלוימל'ה קרליבך", כליזמרים וזמרי חתונות משמחים את החוגגים בשירי קרליבך, זמרים דתיים מתחרים ביניהם על ביצוע של גרסאות-כיסוי לשיריו, והמוני צעירים מכל המגזרים הדתיים מקבלים את השירים והניגונים כמובנים מאליהם. כאילו הם ניגונים שהביאו איתם אבות אבותיהם מהגלות באירופה.
הנה התרחשות שלא היתה יכולה להתרחש בחייו:
קליפ שמציג 3,000 בחורי ישיבה שרים קרליבך בשירת המונים, בהתלהבות ובדבקות.
סצנה כזו, שהתקיימה בבנייני האומה בירושלים, ב-2018, לא היתה יכולה להתרחש בחייו.
לאורך כל הקריירה המוזיקלית שלו היה שלמה קרליבך מנודה אצל בחורי ישיבות כאלה. ראשי הישיבות ורבנים מהשורה הראשונה אסרו על השמעת שיריו, הוציאו נגדו פסקי הלכה המורה לשרוף את תקליטיו וספריו, וקנאים שרפו את בית האהבה והתפילה שהקים בירושלים. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס וספג עלבונות שהטיחו בו בפומבי וביחידות.
הם דחו אותו ואת שיריו כי הוא לא הפריד בין גברים ונשים, כי הוא חיבק כל יהודי מכל זרם, גם רפורמי וקונסרבטיבי, כי הוא כיבד את הגוי בן דת אחרת וניהל איתו דיאלוג - זו היתה המורשת המקורית שלו שביקש לשווק בחייו.
מורשת קרליבך המקורית והאמיתית נמצאת במושב של חסידיו, מבוא מודיעים.
שם היא מקבלת פרופורציות אמיתיות וכנות. שם מספרים למבקרים כי "הרב קרליבך היה רב אהוב מאוד אשר היה ידוע כמי שמלחין לא מעט ניגונים מהתפילה והתנ"ך ומעביר אותם לקהל חילוני, יהודי ונוצרי וזאת במטרה לשים דגש על קידום הלבבות. הרב נחשב לאחד מחלוצי הזמר החסידי המודרני, הפונה לקהל רחב ככל הניתן".
והם יודעים מה שהם אומרים. הם היו הבית החם שלו, והם נושאי הלפיד המורשים.
כל הייתר משפצים את העבר ועושים שימוש לא הוגן בשיריו ובדמותו.
אילו היה הרב קרליבך מגיח מקברו ורואה את הדיסקים שלו מופצים בבני ברק ובשכונות ירושלמיות חרדיות, באלעד וברמת בית שמש... ואילו היה שומע את המחמאות שמרעיפים עליו רבנים, ראשי ישיבות ועסקנים מהמגזר החרדי ומהציונות הדתית - היה שואל אותם: עכשיו אתם נזכרים ?
אבל קרליבך, כמו קרליבך, לא היה כועס.
"אוי אוי אוי..." היה נאנח ואומר:
"קינדרלאך קדושים...שברתם את ליבי בחיי. עכשיו ממקום מושבי בגן עדן אני סולח לכם".
ופוצח בניגון שמחה מקרב לבבות.
ורגע לפני שובו למקומו בגן עדן, היה מבקש:
"רק תעשו לי טובה. בכל פעם שאתם שרים או מנגנים ניגון שלי, אנא מכם יהודים יקרים, תשלמו תמלוגים לשתי בנותיי, היורשות החוקיות שלי, כדי שתהיה להן קצת נחת אחרי מותי, יותר ממה היה להן בחיי".
שלמה קרליבך והבת שלו, נשמה.
נשמה קרליבך, זמרת ויוצרת עטורת פרסים. שיתפה פעולה איתו עוד בחייו, ולאחר מותו המשיכה את מורשתו בדרכם הייחודית.
התמונה מתוך האתר של נשמה קרליבך.
שירת קרליבך אינה שירה רגילה, בתבנית המוכרת של השירים הסטנדרטיים. יש לה ייחוד משלה, ומאפיינים מקוריים, ולא כל כך מקוריים.
מהי שירת קרליבך ? ומה הקשר שלה לשירי דת נוצריים בסגנון ה"גוספל" ?
על כך בפרק הבא:
זהו פרק שביעי בביוגרפיה המרתקת של הזָמָר החסידי שלמה קרליבך – חלוץ ופורץ דרך שהניח את התשתית לז'אנר המוזיקה החסידית של ימינו.
לקריאת כל פרקי הסדרה בתוכן העניינים בקישור הבא :
(10 פרקים - קישור נפרד לכל פרק)
תחקיר, כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד