כשהקים בארץ סניף של "בית האהבה והתפילה", זה היה יותר מדי.

הבית שהוקם בירושלים פעל בסגנון הבית האמריקאי מסן פרנציסקו, אלא שבאמריקה הוא יכול היה לפעול בסביבה אוהדת, ובישראל – לא.

זמן קצר ביותר לאחר הקמתו, הוצת המבנה ונשרף כולו, על כל תכולתו. המציתים, ככל הנראה קנאים חרדים, לא נתפשו מעולם, וקרליבך לא ניסה להקים מחדש את הבית. מתוך הבנה שאין לו מה לנסות ולהתעמת שוב עם החרדים, שסימנו אותו כמוקצה מחמת מיאוס ואסרו על השמעת שיריו.

 

הליברליות המופגנת שלו הרחיקה ממנו גם חלק ניכר מקהל הבית, ה"בייס" שלו.

אצלם התחולל מהפך בעידן שאחרי מלחמת ששת הימים - רבנים צעירים חובשי כיפות סרוגות הובילו את המגזר כולו למשימות חברתיות ולאומיות, ומיקמו את עצמם כמתווי דרך ציונית חדשה, שמרנית יותר, דתית יותר. דוחקת את החילוניות המערבית ואת האליטות החילוניות של הקיבוצים וההתיישבות העובדת.

לצעירים בני "דור הכיפות הסרוגות"  היה תפקיד מרכזי במשימות, ומעורבותם היתה חשובה. מיטב הנוער, בניהם ובנותיהם, נהרו בהמוניהם ללימודים בישיבות תיכוניות ובאולפנות, ומשם המשיכו לישיבות הסדר שקמו בזו אחר זו.. ושם, במוסדות החינוך, הוכשרה הקרקע לציונות הדתית, שמבקשת להוביל את החברה הישראלית ואת התרבות שלה.

קרליבך כבר לא יכול היה להיות גיבור תרבות שלהם.

רבנים ציונים דתיים שהיו סלחנים כלפיו, גילו הסתייגות ברורה מהאיש ומדרכו.

למרות ההסתייגויות, לא ויתרו על שיריו שליוו אותם בימי חול, בשבתות וחגים.

להופעות – מיעטו ללכת. מי שהלך, עשה זאת בהיחבא, בלי לבקש רשות מהרב שלו.

 

קרליבך קיבל באהבה את הדחייה, וניצל את ההזדמנות להרחיב את קהלו.

הרבי המרקד פנה אל הציבור המסורתי, אל הישראלים שעוד לא החליטו אם הם דתיים או חילונים ונהנו מכל העולמות. המשיך משם אל הקהל החילוני והגיע למעוזים מובהקים שלהם, כמו: הגימנסיה העברית בירושלים, סטודנטים באוניברסיטאות, קיבוצניקים חילונים, מועדוני לילה ביפו, יחד עם אריק איינשטיין הופיע במופע שנקרא: "איש חסיד ואיש פופ", ואפילו הוזמן להופעה בפני המנהיג הציוני היחיד בדורו: דוד בן גוריון, שהתגורר בקיבוץ שדה בוקר.

קצב הופעותיו בישראל, גבר, ובכל מקום אליו הגיע – המשיכו המונים למלא את הכיסאות באולמות ובמועדונים, בפארקים וברחבות של בימות עירוניות, ונסחפו בהתלהבות למוזיקה של הרבי המרקד ומרקיד גם אותם.