בית קברות
בית קברות נוכח במרחב הישראלי כמו שהמוות נוכח בחיים הישראליים.
זוהי נוכחות צדדית אבל קבועה. נשקפים ממנה קבר ומצבה, הלוויה והספדים, ז"ל והי"ד, שכול ונחמה, וכל המילים שנאמרות שוב ושוב, בימי אֵבֶל ובימי זיכרון שממוקמים בלוח השנה האישי ובלוח השנה הלאומי.
הישראלים פוגשים את האבל והזיכרון כבר בגיל צעיר מאד.
זה יכול לקרות באבל אישי, על מותו של קרוב משפחה, או באבל קהילתי על מות מנהיג או דמות מוּכֶּרֶת. כמו בכל מדינה בעולם. כמו בכל קהילה, בכל עם.
יותר מכל, זה קורה להם באבל שיש לו משמעות לאומית.
הזיכרון והאבל הלאומיים מתקיימים לאורך כל השנה. מאז הקמת המדינה, ובמשך 75 שנים היא מתמודדת על בסיס קבוע, עם "מצב ביטחוני" - יש מלחמות גדולות ומלחמות קטנות, ויש מבצעים צבאיים ויש פיגועי טרור...וכל אחד מהאירועים האלה גובה קורבנות בנפש, ועוד ועוד שמות נוספים לרשימה ההולכת ומתארכת של הרוגים על מזבח הביטחון של אזרחי ישראל.
ישראל מדינה קטנה, קהילתית, כמעט משפחתית. לכל הרוג יש מעגל קרוב של בני משפחה ומעגלים קרובים ורחוקים של חברים מבית הספר או מתנועת הנוער, מהשירות הצבאי או השירות הלאומי, מהאוניברסיטה או מהישיבה, מהכפר או מהשכונה העירונית.
השמועה על ההרוג מתגלגלת במהירות ומגיעה לאוזניהם של המעגלים הקרובים והרחוקים עוד לפני שמתפרסם שמו בציבור.
הם מחכים לפרסום הרשמי שבו כבר יינתנו פרטים על מועד הלוויה, ונוסעים אל בית הקברות. שם מתקבצים צעירים ומבוגרים בני כל הגילים, המומים ומזועזעים מהמוות הפתאומי, לשעה קלה של תמיכה והזדהות קולקטיבית, מלווים את בני המשפחה הקרובים ומנסים להדחיק את המחשבה שזה יכול היה לקרות גם להם.
בית קברות ישראלי הוא תחנה ראשונה במסע של הישראלים אל מעמקי "תרבות השכול", והוא חלק מהתפאורה באירועים לאומיים שעוסקים בזיכרון והנצחה.
הלוויות ההרוגים מקבלות סיקור תקשורתי, על בסיס אישי - לכל הרוג והרוג. מי שלא משתתף בהלוויה יכול לקרוא עליה בעיתון או באינטרנט, או לצפות בתמונות מהטקס בבית הקברות שמשודר בטלוויזיה בראש מהדורת החדשות.
פעם אחת בשנה, ביום הזיכרון, בתי הקברות עמוסים במיוחד.
המונים נוהרים למתחמים הפזורים בכל רחבי הארץ כדי להשתתף בטקס שמאורגן על ידי הרשות המקומית. גם בתי הקברות הקטנים ביישובים נידחים, מתעוררים לחיים.
עומס תנועה כבד ניכר בכבישים המובילים אל המתחמים - יש אוטובוסים והסעות למשפחות ולכל מי שמרגיש צורך לבוא ולהשתתף בטקס, בין אם יש להם הרוג שמוכר להם אישית ובין אם לא.
מי שלא מגיע יכול לצפות בטקס המרכזי, הממלכתי, שמשודר בכל ערוצי התקשורת בשידור ישיר מ"הר הרצל" בירושלים - הר שכולו בית קברות אחד גדול.
בלוח השנה הלאומי משובצים גם ימי זיכרון לאישים הנמנים על רשימת "גדולי האומה" שיום מותם נקבע בחוק כיום זיכרון המחייב טקס סביב קברם. גם טקסים אלה זוכים לסיקור תקשורתי גבוה ומציגים לציבור הישראלי תמונות מבית הקברות.
טקס יום הזיכרון בבית הקברות הצבאי בפתח תקווה
אחד מהטקסים הקבועים המתקיימים בכל שנה
תרבות השכול כולה נשענת על יסודות דתיים ולאומיים שמתלכדים ומעצבים אותה.
לרוב בתי הקברות הישראלים יש צביון יהודי - נקברים בהם רק מי שנולדו יהודים או כאלה שעברו תהליך גיור. ההלוויה, ואחריה הליך הקבורה, מתנהלים על ידי ה"חברה קדישא", שנציגיו בשטח כולם יהודים דתיים. הם מקריאים "קדיש" ו"אל מלא רחמים", ומבצעים את הטקס על פי כללי המסורת היהודית שעוברת מדור לדור כבר אלפי שנים.
רבים מהגברים שמשתתפים בטקס יחבשו כיפה לראשם, כמחווה וכבוד למסורת, גופת הנפטר מכוסה בטלית ובשנים האחרונות יש מי שעוטף אותה גם בדגל ישראל.
על היסודות האלה נבנתה גם מערכת זיכרון והנצחה שמתאימה גם למקרי אבל פרטיים - לאסון משפחתי ואפילו למוות טבעי. גם היא מושפעת מהמסורת היהודית, מהמשפחתיות והקהילתיות של אזרחי ישראל היהודים.
במקרי המוות היומיומיים, "הרגילים" טקסי הלוויה נערכים על פי נהלים בלתי כתובים, ומנהגים שהתגבשו במהלך השנים. המחויבות להביע צער ולחבק את האבלים מייצרת הזדמנות, שאמנם מצערת, למפגש משפחתי או חברי של מעגלים קרובים ורחוקים.
"בית ההספדים" באשדוד בהלוויה אזרחית
המונים מתאספים ברחבה שבחוץ
אחרי שהמקום עצמו התמלא
בית הקברות נטוע בהוויה הישראלית.
אין ישראלי יהודי – דתי או חילוני, עני או עשיר - שלא ביקר לפחות פעם או פעמיים בחייו בבית קברות והיה נוכח בסצנה המתרחשת בו. בדרך כלל הסצנה קצרה, יש לה זמן מוקצב ואחריה צריך למהר משם אל החיים עצמם.
מי שלא ממהר ויש לו זמן לפסוע בין השבילים וחלקות הקברים, יש לו סיכוי טוב ללמוד עוד משהו על מה שקורה בתוך המתחם ומזכיר את מה שמחוץ לו. שם, במקום בו נפגשים החיים והמוות, אפשר לגלות סימנים בולטים של חלוקה והפרדה בין המתים, ממש כמו בחייה של החברה הישראלית.
במקומות הקבורה של קהילות חרדיות יש הפרדה מגדרית בין קברי נשים לקברי גברים; יש בתי קברות בישראל עם חלקות נפרדות לאשכנזים וחלקות למזרחים, ותת-חלוקה ליוצאי קהילות שונות בגולה; יש כאלה עם חלקות מיוחדות לקבורת אנשי סגל של מוסדות אקדמאיים; יש חלקות לסופרים ואמנים; ויש חלקות קבורה לאישים המוגדרים "גדולי האומה" או "גדולי הדור".
ויש את "הכי נחשבים" בכל בית קברות ישראלי.
הם נקראים: "החלקה הצבאית" או "בית קברות צבאי". זהו שטח מסומן עם הכוונה ושילוט, שמופרד באופן בולט משאר שטחי הקבורה לאזרחים מהשורה שהלכו לעולמם.
בחלקות אלה נקברים חללי צה"ל וכוחות הביטחון והן ממומנות על ידי המדינה. חלקות אלה זוכות לביקורים תכופים יותר, הן מטופחות יותר, וניכר בהן האחידות בחזות של מבנה הקבר, המצבה מעליו והתוכן שנחרט עליה.
בבתי הקברות הגדולים יש הקצאת חלקות נפרדות גם להרוגים מפעולות טרור, גם אלה ממומנות על ידי המדינה.
ה חלקה הצבאית בבית הקברות בחדרה
החלקה הצבאית בבית הקברות בהרצליה
למרות כל מה שנכתב למעלה, יש יוצאים מהכלל - כרבע מאזרחי ישראל נקברים בסידורי קבורה נפרדים ושונים.
המיעוט הגדול ביותר, האזרחים המוסלמים, קוברים את מתיהם בבתי קברות משלהם, וכך גם הערבים הנוצרים והקהילה הדרוזית בישראל – בתי הקברות אלה כמעט ואינם נחשפים לציבור היהודי, מלבד למשפחות הנפטרים ולסביבתם הקרובה.
בעקבות העלייה ההמונית ממדינות ברית המועצות לשעבר, שכללה גם עולים רבים שאינם יהודים על פי ההלכה, הקימה המדינה את "בתי הקברות האזרחיים" - הם מיועדים לקבורה של אזרחים מכל דת ומוצא, כולל מי שאינם יהודים על פי ההלכה, ללא טקסים דתיים מחייבים. בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ יש גם חילונים רבים שמעדיפים להיקבר שם אחרי מותם.
תמונה אייקונית ישראלית משנת 2012: הילד להב כהן
מסרב לעזוב את קברו של אביו לוחם הימ"מ מיכאל כהן
חתיכות היסטוריה:
בתי קברות בישראל ממלאים חלל סמלי במורשת היהודית. חלל היסטורי שנוצר במאה ה-20.
במהלך שנותיה הראשונות של המדינה נהרו אליה מאות אלפי יהודים מאירופה, פליטים חסרי בית ומשפחה שהשאירו מאחוריהם קהילות שנחרבו עד היסוד. המהגרים שרדו את השואה שבה הושמדו שישה מיליון יהודים השמדה מוחלטת. לאף אחד מהנספים לא היה קבר שאפשר לפקוד ולהתייחד בו עם זיכרונות וגעגועים. גם לא תאריך זיכרון שיוכלו למקם בלוח השנה.
השורדים הסתפקו בסמלים מאולתרים של התייחדות ואבל על מות יקיריהם: נרות נשמה שהדליקו בערב יום כיפור, תמונות בודדות שנותרו להם מהחיים שלפני, ביקור באנדרטאות או במוזיאון יד ושם שהקימה המדינה. יום הזיכרון הממלכתי לשואה סיפק להם עוד נחמה קטנה, בידיעה שהם חלק מהנרטיב הלאומי של מדינת ישראל.
יחד איתם באו מאות אלפי יהודים שעלו מארצות האסלאם. גם הם הותירו אחריהם קהילות שנבזזו ולא נותר מהן זכר. במולדת שעזבו נותרו הקברים של אבותיהם ואבות אבותיהם, ובמולדת החדשה גם להם לא היה מקום להתייחד עם זכר בני משפחתם, חבריהם וקרוביהם.
בתי הקברות בישראל מילאו את החלל המורשתי. הם היו מתחמים צדדיים שהוקצו ונתחמו עוד לפני הקמת המדינה.
לכל ישוב ולכל קהילה היה בית קברות משלהם, קטן וצנוע. שטח אדמה מחוץ לגבולות היישוב, בו קברו את המתים – בערים ובכפרים, בקיבוצים ובמושבים. מי שמת נקבר, קבורה יהודית כהלכתה על פי כל כללי הטקס המקובלים במורשת היהודית.
לאורך כל העשורים הראשונים של המדינה, נשארו המתחמים מחוץ לערים וליישובים.
זקני הדור ההוא, וכל מי שנפטר כדרך הטבע, או שלא כדרך הטבע, זכו למקום קבורה שאליו יוכלו בני המשפחה לעלות, אבל המתחם עצמו לא תפס מקום חשוב בהוויה הישראלית. תשומת הלב היחידה שהעניקו להם היה בתהליך המואץ של בנייה ופיתוח הערים. הבנייה המואצת קירבה אליהם את בנייני מגורים, ומדירות רבות אפשר היה לראות מהחלון נוף שכולל מצבות שיש וקברי הנפטרים.
בשנות ה-70 התעצמה "תרבות השכול" והחל התהליך שמיקם את בתי הקברות במקום בולט בתודעה הישראלית.
הרמטכ"ל משה דיין נושא הספד על קבר רועי רוטברג בנחל עוז, 1956.
נאום ההספד נחשב לאחד הנאומים המעצבים של הזהות הישראלית.
אפשר לקרוא עליו כאן בוויקיפדיה
השכול וההנצחה, התקיימו מאז ימי ראשית הציונות והתבססות היישוב העברי, והשתלבו באתוס הלחימה והגבורה. כבר אז היו גורם מלכד את החברה וסעיף חשוב בנרטיב הלאומי.
אחרי הקמת המדינה, בשנות ה-50, המשיכו המנהיגים ומתווי הדרך הציונית לקיים אותה, עדיין ללא נוכחות פיזית של מקומות קבורה, אבל עם הרבה איזכורים רשמיים. הבולט ביניהם היה נאום הרמטכ"ל משה דיין, שנשא מעל קברו של רועי רוטברג, שנרצח על ידי מחבלים בקיבוצו נחל-עוז.
מלחמת ששת הימים, ב-1967, הסתיימה עם מאות רבות של הרוגים, שנקברו ללא תשומת לב ציבורית גבוהה במיוחד. מותם וקבורתם נדחקו הצידה לעומת הרושם העצום שהותיר הניצחון המזהיר במלחמה.
אחר כך החלה מלחמת התשה שנמשכה שנים אחדות בחזיתות שונות ובסדרת פיגועי טרור. מספרם של הנופלים עלה בהתמדה, שבוע אחרי שבוע, והתקשורת החלה לדווח על כל אחד מהם, במקרים רבים גם הובא סיפור חייהם.
מלחמת יום כיפורים, ב-1973 שהסתיימה באלפי הרוגים ופצועים, הקפיצה את המודעות של השכול בתודעה של הישראלים. אז, כבר נפתחו ערוצי תקשורת מרובים, ובראשם הטלוויזיה הישראלית שהציגה את המציאות הישראלית בקולות ובתמונות, ובשידורים ישירים של הלוויות.
אחר כך באו מלחמת לבנון הראשונה ומלחמת לבנון השנייה, ואינתיפאדה ראשונה עמוסה בפיגועי טרור, ואחריה אינתיפאדה שנייה...
והאתוס של המתים הלך והתעצם.
1989 - הלוויתו של אבי סספורטס
ההרוג הראשון בפיגועי הטרור של חמאס
1974 - הלווית הרוגי הפיגוע בקריית שמונה
ככל שעלה מספר ההרוגים, התבססו תהליכי אבל והנצחה בתודעה הקולקטיבית בישראל - בשירי זיכרון, בספרים, בנאומי המנהיגים, באנדרטאות, בציוני דרך, בטקסים שהתקיימו לאורך כל השנה.
המוות והקבורה נהיו רלוונטיים יותר ויותר, והבאת המת לקבורה היתה למובנת מאליה. סוג של מחויבות חברתית, לאומית ודתית. אנשים רצו שיהיה להם קבר להתייחד עם זכר יקיריהם, והמדינה הכירה בצורך הזה ובמשך השנים קבעה תקנות מיוחדות שמיסדו אותו.
סידורי קבורה בסיסיים ממומנים לכל אזרח ישראלי, בהיקף שאין כדוגמתו באף מדינה אחרת בעולם. המדינה גם משקיעה משאבים רבים בהבאת חלליה לקבורה, ושיבצה גם את זה כחלק מהמיתוסים. עד כדי כך שברור לכל ישראלי כי המדינה תעשה הכל כדי להביא חלל שנהרג לקבורה. ותשלם מחירים גבוהים במיוחד כדי להביא אפילו שרידים מעצמותיו.
במלאת למדינה 75 שנים, תרבות השכול תופסת מקום נרחב בחברה הישראלית. ובתי הקברות הם תפאורה אחת משלל התפאורות שמייצגות אותה.
בחברה החרדית בישראל- הלוויה וקבורה הן חובה ומצווה, וגורם מלכד בקהילה, ולעתים קרובות הן מתקיימות בהשתתפות המונית.
בתמונה: הלווית הרב גרשון אדלשטיין בבית קברות בבני ברק, 2023
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
