תוספות עבריות מקובלות בישראל לשמו של אדם יהודי אחרי מותו.

הנפוצה ביותר היא: ז"ל, ראשי תיבות של צמד המילים: "זכרו לברכה" – לגבר, ו"זכרה לברכה" - לאשה. במשך שנים רבות היה מקובל לומר: "זכרונו לברכה" עד שמישהו הבין כי זכרונו של המת אינו פעיל עוד, וזכרו מדויק יותר.

המילה ז"ל חקוקה על מצבה בבית הקברות, ומופיעה במודעות אֵֿבֶל בעיתון, בספרים, באינטרנט ובכל מקום בו נכתב השֵם.

כשמזכירים אותו בדיבור – בדרך כלל יהיה הפירוט המלא: זכרו/זיכרה לברכה.

 

ז"ל היא רק אחת מהתוספות המוענקות למי שאינם בין החיים, והמוכֶּרֶת שבהן.

התוספות האחרות קשורות לאופן שבו מתו, ולמגזר אליו הם משתייכים. הנה כמה מהן:

חיילי צה"ל שנהרגו במלחמה ואזרחים שנרצחים בפיגועי טרור - אינם מתים רגילים מהשורה. החברה הישראלית מעניקה להם תוספת ייחודית, "השם יקום דמו", ובקיצור: הי"ד. התוספת הזו תהיה חרותה על המצבה שלהם בבית הקברות, ותתלווה לשמם בכל איזכור של שמם, בעל פה או בכתב.

הפרוטוקול המשפטי מכתיר את המת בתוספת התואר "המנוח".

במגזר הערבי מוסיפים "אללה ירחמו".

בקרב יהודים שומרי מסורת רווחת גם התוספת ע"ה - "עליו השלום".

 

במגזרים דתיים ובעיקר החרדים, מעניקים למתים שלל תארים, לפי מיקומם בטבלת החשיבות החברתית:

אנשי "עמך" הפשוטים שהלכו לעולמם, נשארים ז"ל.

אדם שנחשב בחייו דמות של מופת, יהיה לפחות זצ"ל – זכר צדיק לברכה, אם לא למעלה מזה: זצוק"ל – זכר צדיק וקדוש לברכה, או למהדרים: זצוקללה"ה - "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא". התואר החרדי ילווה את המתים גם שנים רבות לאחר מותם ובכל אזכור של שמם. בניגוד לז"ל הרגיל שתוקפו יפוג אחרי שנים אחדות, כי המתים "הרגילים" דרכם להישכח.

כל התארים הללו נצמדים לשמות של גברים.

נשים בחברה החרדית לעולם אינן צדיקות או קדושות ברמה שאליה הגיע הגבר. הן היו צנועות וחסודות בחייהן, ולאחר מותן מסתפקות בתואר המכובד פחות: "עליה השלום" – ובקיצור: ע"ה.