תוספות עבריות מקובלות בישראל לשמו של אדם יהודי אחרי מותו.

הנפוצה ביותר היא: ז"ל, ראשי תיבות של צמד המילים: "זכרו לברכה" – לגבר, "זכרה לברכה" - לאשה. במשך שנים רבות היה מקובל לומר: "זכרונו לברכה" עד שמישהו הבין כי זכרונו של המת אינו פעיל עוד, וזכרו מדויק יותר.

המילה ז"ל חקוקה על מצבה, ומופיעה במודעות אֵֿבֶל, בספרים, בעיתון ובכל מקום בו נכתב השֵם. כשמזכירים אותו בדיבור – יהיה הפירוט המלא: זכרו לברכה.

 

ז"ל הוא רק אחת מהתוספות המוענקות למי שאינם בין החיים, והוא המוכָּר שבהם. האחרות קשורות לאופן שבו מתו, ולמגזר אליו הם משתייכים. הנה כמה מהן:

חיילי צה"ל שנהרגו במלחמה ונרצחים בפיגועי טרור, אינם מתים מהשורה. החברה הישראלית מזכה אותם בתוספת "השם יקום דמו", ובקיצור: הי"ד.

הפרוטוקול המשפטי מכתיר את המת בתואר "המנוח".

במגזר הערבי מוסיפים "אללה ירחמו".

בקרב יהודים שומרי מסורת רווחת גם התוספת "עליו השלום".

 

במגזרים דתיים ובעיקר החרדים, מעניקים שלל תארים, לפי סדר החשיבות החברתית.

אנשי "עמך" הפשוטים נשארים ז"ל. אדם שנחשב דמות של מופת, יהיה לפחות זצ"ל – זכר צדיק לברכה, אם לא למעלה מזה: זצוק"ל – זכר צדיק וקדוש לברכה, או למהדרים: זצוקללה"ה - "זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא". התואר החרדי ילווה את המתים שנים רבות לאחר מותם ובכל אזכור של שמם. בניגוד לז"ל הרגיל שתוקפו יפוג אחרי שנים אחדות, כי המתים "הרגילים" דרכם להישכח.

נשים בחברה החרדית לעולם אינן צדיקות או קדושות ברמה שאליה הגיע הגבר, הן היו צנועות וחסודות בחייהן, ולאחר מותן מסתפקות בכיבוד "עליה השלום" – ובקיצור: ע"ה.