top of page

שירה בציבור

"שירה בציבור" הוא אירוע ישראלי ייחודי.

האירוע יזום ומתוכנן, משתתפים בו עשרות או מאות אנשים ויכול להתרחש באולם תרבות עירוני, במתנ"ס קהילתי, בחדר אוכל של קיבוץ, בבית דיור מוגן, בחצר רחבה של וילה או בשטח פתוח תחת כיפת השמים בלילה קייצי, ובכל מקום שמתאים לקבוצת אנשים שמתקבצים כדי לשיר ביחד שירים ישראליים בשפה העברית.

התוכנית ידועה מראש.

משתתפיה, שהגיעו בזוגות או ביחידים ויחידות, ממלאים כסאות שורה אחרי שורה. מולם על הבמה יושבת אחת שקוראים לה...נגיד...שרל`ה שרון – חובטת בכוח על הפסנתר ומנהיגה בקול צרוד את שירת הרבים.

היא לא כל כך צעירה, וגם הם לא.

הם ישראלים בגיל העמידה והישיבה, בפנסיה או בדרך אליה - שמתכנסים להתוועדות סביב השירה, ורק השירה. זו המטרה שלשמה התכנסו כולם יחד. הם רק רוצים לחזור לשעה קלה, אל השירים ששרנו אז, אל שמי הפז, לזכור את הטיול עם המדריך ההוא שאול, ואיך אהרונצ'יק הבריון היה לוחץ אקורדיון וגם צועק בקול אדיר: "עכשיו כולם, כולם לשיר".

הם שרים בדבקות חסידית שירים של נעמי שמר ולהקות צבאיות, אריק איינשטיין ואריק לביא, יפה ירקוני ויהורם גאון. אילנית וירדנה ארזי. בפרדס ליד השוקת, הסלע האדום, בשנה הבאה נשב על המרפסת ולא נפסיק לשיהיהיר לא נפסיק לשיהיהיהיר.

זאת שעל הבמה מחליפה שקופית על המסך, מסמנת עם הידיים, כמנצחת על התזמורת, והשירה בוקעת מתוך גרונות פזורים ברחבי האולם, ומהדהדת בין קירותיו.

הם יודעים אז טוב מאד למי למי יש יותר כבוד, הם מוחאים כפים בקצב הפינג`אן, הם נעים על כסאותיהם באושר עילאי כשהם נזכרים באהבת פועלי הבניין, מתרפקים בגעגועים על מלכות החרמון, ומתפללים חרישית "אלי אלי שלא יגמר לעולם".

יותר מזה הם לא צריכים.

שירה בציבור 4 א.jpg

אייל גולן לא יכול להתנגן שם. גם לא רמי פורטיס או סי היימן – הזמרים האלה, עם כל הכבוד, לא מחוברים למה שנקרא: "שירים עבריים". אפשר לשמוע אותם בנסיבות אחרות, לא ברגע הקאנוני הזה. הם לא חלק מהפסקול הישראלי הייחודי שנכתב במשך עשרות שנים והיה לאבן יסוד בחברה. אין לזמרים האלה את מה שיש לגבעטרון או לצמד הפרברים. אין להם שירים עם לחן ומילים שאפשר לשיר בצוותא ולהרגיש שייכות לתרבות נשכחת.

לתרבות הזו יש עדיין ביקוש, וקהל שצורך אותה באדיקות. רק ישמע על ערב שירה בציבור - ויגיע.

לא מדובר בהפקת ענק ולא צריך להתכונן במיוחד לקראת האירוע - הכרטיסים לא נמכרים חודשים מראש, הפורמט ממש זול להפקה והתפאורה פשוטה לגמרי: אין רמקולים ענקיים, אין תזמורת ואין פרוז'קטורים. זה רק הציבור שיושב על הכיסא, והזֶמֶר העברי המחבק את השפתיים והלב.

 

התשמע קולי ?

כן. וגם זה אופייני לערבי שירה בציבור:

חדי שמיעה יוכלו להבחין כי הקולות הנשיים באולם, גוברים על הקולות הגבריים.

הן מגיעות לערב הזה, שכולו אחווה ורגשות מוצפים, חיוכים ועצב נוסטלגיים, חיבוק חברתי, התרוממות רוח והתמסרות פומבית לעונג הצרוף.

אצל הגברים, זה קצת יותר מסובך. הם באים לשיר בציבור אבל החספוס הגברי הישראלי לא מאפשר לפתוח בקלות את מעיינות הרגש, ככה בפומבי, ליד כל כך הרבה אנשים. הרבה פעמים הם נראים כאילו נגררו אחרי בת הזוג, ובאו.

 

זר לא יבין.

מה יש להם לישראלים האלה לבזבז ערב שלם בצוותא עם אנשים שאינם מכירים, רק כדי לשיר.

מילא מבוגרים, שמחוברים להתרפקות נוסטלגית על העבר, אבל מפתיע לראות שוב ושוב איך מדי פעם מגיעים גם בני עשרים שרוצים להיות מחוברים לז'אנר החברתי, להפסיק לשיר במקלחת לבדם, ומצטרפים בהמוניהם לחוויה הנשגבת שאינה מוכרת בכל אומה אחרת בעולם.

שירה-בציבור-קהל.jpg

מאה שנים אחרי שבאה לעולם, השירה בציבור המקורית עדיין מתקיימת אבל לא בהיקפים שהכירה. היא הולכת ודועכת יחד עם בני הדורות הוותיקים.

במאה ה-21 יש לה גירסאות מתקדמות עם עינת שרוף שמקפיצה את הקהל מהכיסאות וגורמת להם לשיר ולרקוד. עם מנחים שמתזזים ילדים, ומנחים שיורדים אל הקהל עם המיקרופון האלחוטי ומצמידים אותו למישהו אקראי מהקהל, שישיר בית אחר מהשיר.

הגירסה הכי מתקדמת נקראת: ערב קריוקי.

מתכנסת לה חבורה בדירה של אחד מהחבר'ה, שמים מוסיקת רקע, הקריוקי, מישהו אוחז במיקרופון ושר, וכולם מצטרפים אליו.

ערב קריוקי הוא מוצר חברתי מיובא מהעולם הגדול, ויש לו אופי קצת שונה - המוסיקה שם קצבית יותר, האווירה עליזה ושמחה בלי מעצורים, אין סתם מחיאות הכפיים מנומסות אלא "יאללה כפיים". אין שם מגבלות של גיל או של מוצא עדתי, ושם פותחים את האוזניים למוסיקה מזרחית, מערבית, יוונית, אירית, רוסית, מכל הבא ליד.

ערבי קריוקי לא פתוחים לציבור הרחב, אלא מיועדים לחבורות קטנות, ושם הגברים "נותנים בראש" והנשים מצטרפות. על השולחן בירות ופיצוחים. יש מצב לנרגילות וחומרים ממסטלים למיניהם. ואם האווירה הולכת ומתרוממת, יש מצב שהשכנים בבניין מזעיקים את המשטרה כי השעה כבר אחרי חצות.

עינת שרוף 1.jpg

עינת שרוף - מקפיצה קהל בערב שירה בציבור

חתיכות היסטוריה

 

השירה בציבור היתה ריטואל של אנשי היישוב העברי, תחת שלטון המנדט.

בקיבוצים ובמושבים היא היתה אירוע קבוע של לילות שבת, ובעיר – חלק מהפעילות ב"בית העם" או במועדונים של ההסתדרות. בלי רדיו ובלי טלוויזיה או יוטיוב, מוסיקאים לימדו את הקהל שלהם שירים חדשים והפיצו אותם מהתכנסות להתכנסות בכל רחבי הארץ.

אחרי קום המדינה התמסדה התופעה.

שירה בציבור היתה קינוח לסיומו של ערב תרבותי אחרי הרצאה ושקופיות.

ולא רק - היא היתה גם פעילות של תנועות נוער, ערב פנוי של פלוגה בצבא, סיבה למסיבה של זוגות וחברים. היא היתה מסיבת פרידה לקצין הבכיר שפורש מהצבא, קומזיץ סביב למדורה, תכנית רדיו לחג. היא היתה גיל אלדמע וניסן עברון וסולימן הגדול. ויותר מכל: היא היתה הניגוד המוחלט של ערבי הריקודים הסלוניים שריקדו צעירים לצלילי קליף ריצ'רד ואלביס פרסלי בשנות ה-50 וה-60.

 

השירה בציבור היתה, מאז ומתמיד, ארץ ישראל היפה והסולידית. בעיניהם של מתווי הדרך של התרבות העברית המתחדשת בארץ. 

היא היתה סמל חילוני אבל היו לה סממנים של טקס דתי.

הטקס נקבע לימים קבועים בשעות קבועות, בדרך כלל בלילות שבת או מוצאי שבת. השירים היו כמו תפילה, והמָנחֶה - כמו חזן או כומר, הציבור - כמו קהל מתפללים, שר בדבקות את המילים ומגיב להם במחוות גופניות: מוחא כפיים בקצב, עוצם עיניים או פוקחן לרווחה בתוספת חיוך, מניע ראש לימין ולשמאל, ואם צריך - מניע את כל הגוף. כשהגיע תורו של שיר קאנוני במיוחד, אפשר היה לחוש את האחווה העוטפת את כולם, ומניעה את שורות ארוכות של גברים ונשים, שמאלה וימינה, ראש אחרי ראש, גוף אחרי גוף, במקצבים אחידים. 

במעוזים חילוניים במיוחד, כמו העיר חיפה, אפשר היה לכנס מאות רבות של אנשים באולם תרבות ולהעביר יחד ערב שלם שכולו שירה בציבור בהובלת המלך הבלתי מעורער - אפי נצר והאקורדיון המפורסם שלו.

אקורדיון היה הכלי המוביל גם במקומות אחרים. לעתים המנחה ניגן בגיטרה, ואם הוא היה מוזיקאי מוּכָּּר - הוביל את השרים בנגינה על פסנתר.

שמעון שדמי מנצח על שירה בציבור בכנס ותיקי העמק בקיבוץ עין חרוד איחוד 1963 צילום_ אליעזר סק
שמעון שדמי מנצח על שירה בציבור בכנס ותיקי העמק
בקיבוץ עין חרוד איחוד 1963 צילום: אליעזר סקלרץ - ביתמונה

בשנות ה-50 וה-60, הלהיטים שלהם היו שירי קפה ופינג'אן, שירי חלוצים ו"הו...הו...הו". בתחנה לבאר שבע עמד קטר, תכול המטפחת, באב אל וואד והרבה לילות בכנען – של אלתרמן ושל חיים חפר. של ביאליק וטשרניחובסקי.

המנחה המוביל היה שואג בהתלהבות: "מה יפים הלילות בכנען"

וכל הציבור ענה לו בשאגה: "ההסססס"

כשהמנחה עלה בסולם צלילים גבוה אל השיר הרוסי "קלינקה" - הוא התעכב במלוא ריאותיו על האות הראשונה במילה הראשונה של הפזמון: קאאאאאאאאאאאאאאאאא. והם חיכו בדריכות שייגמר לו האוויר, וכשסיים, ניתן האות  והם שרו יחד איתו: קא-לינקה קא-קלינקה קא-קלינקה קה-מאיה.

 

אז, עוד נהגו לחלק לקהל דפים ובהם מודפסים מילות השירים, כדי שיוכלו השרים בציבור להצטרף לחווייה במלואה. כשהשתכללה הטכנולוגיה, אפשר היה לכרוך את הדפים לחוברת קטנה שנקראה: שירון. מארגנים יצירתיים במיוחד הוסיפו ציור קטן לכל שיר, שיכול אולי להביע את האווירה של המילים והלחן.

אחר כך הגיעו השקופיות, ואת מקומם של האקורדיון והגיטרה הקלאסיים החליפו החשמליים. המשוכללים ביותר הביאו כבר אורגן חשמלי שיכול למלא מקום של תזמורת שלימה.

שירון 3 א.jpg
FL4921848.jpg

השנים חלפו.

הקטר שמספרו שבעים ארבע מאות ארבע עשר עבר למנוחת עולמים במוזיאון בבאר שבע. ויחד איתו מת אב ומת אלול ומת חומם של השירים ההם.

הצעירים של פעם, אלה מהריקודים הסלוניים, נהיו בעצמם הורים, קצת בורגנים, קצת שמרנים. המהפכות היו מאחוריהם, ופער הדורות לנגד עיניהם. במרומי הקריירה העסקית והמשפחתית חזרו אל המקורות של הוריהם. בשנות ה-70 וה-80, הם לקחו את הריטואל הישראלי השורשי של הדור הישן ושינו קצת את הרפרטואר - במקום שירי פלמ"ח הם שרו מצעד הפזמונים. במקום ביאליק וקריצ'בסקי שרו יהונתן גפן, ואהוד מנור ונורית הירש, צביקה פיק וירדנה ארזי.

וכך, בעודם מקיימים את הטקס עם התפאורה המתאימה, יכלו להרגיש כי הדגל עבר אליהם וכמה הם עכשיו "ארץ ישראל היפה" - שומרי הגחלת של תרבות נושנה שהולכת ונעלמת.

 

ובעודם שרים, החלה להתפתח בשוליים התרבותיים, שירה אחרת בציבור.

השרים החדשים של שנות ה-90, לא ראו את עצמם כאנשי ארץ ישראל היפה, אלא ההיפך: ישראל הנדחקת לשוליים, ישראל האחרת, זאת שלא מתחברת לתרבות הרוסית והאוקראינית והצרפתית.

"אם כבר אירופה", הם אמרו, "אז אנחנו בוחרים ביוון. ואנחנו לא יושבים בנחת על הכסא ומוחאים כפיים – אנחנו קמים ושרים, וגם רוקדים ואפילו עולים על השולחנות, כשהאקסטזה בשיאה".

החבורות שלהם היו קטנות יותר, שהתכנסו במועדונים משלהם לצלילי שירים יוונים מעוטרים בבוזוקי. הכוכבים שלהם היו סטאלוס וטריפונס, זוהר ארגוב וצלילי הכרם, דקלון וחיים משה.

 

והנה הגענו אל המאה ה-21.

במלאת למדינה 75 שנים, הישראלים לא מוותרים על שירה ציבור.

יש מקום לכולם, והכל מתערבב – אלה שרים על ישראל של פעם, ואלה שרים על ישראל של היום, אלה מארגנים ערבי נוסטלגיה ואחרים הולכים לערבי קריוקי.

בשנות ה-80 כתב יהונתן גפן את השיר "געגועים לשושנה" שעוסק בחבורת נובורישים שמתכנסת לערב שירה בציבור בווילה נוצצת ועל כוסות שיבאס מתגעגעים לימי הפלמ"ח העליזים, אל שושנה מהפלוגה ואל הסלנג הייחודי עם דחילאק, סחתיין, מעליש.
את השיר הלחין אריאל זילבר ושרו חברי הגשש החיוור. השיר עצמו וגם המערכון על שירה בציבור אינם מפורסמים באינטרנט, אבל המילים הנפלאות 
נמצאות בשירונט כאן בקישור והן נוקבות כמו  שיריו האחרים של גפן.

        זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".


מה היא כמוסת הזמן ?

לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.

אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.

bottom of page