שירי להקות פרחי ליוו את המהפך ההיסטורי שהתרחש ב-1977.

בבחירות שהתקיימו בשנה זו הדיחו אזרחי ישראל את המנהיגות החילונית הוותיקה, זו שהקימה את המדינה והתוותה את דרכה התרבותית. במקומה, נבחרו מנהיגים חדשים מהצד הימני של המפה.

ראש ממשלה הנבחר, מנחם בגין, כרת ברית פוליטית עם המפלגות הדתיות, שמצידן יכלו להרגיש נוח יותר עם האידיאולוגיה השמרנית של ממשלת הימין. בגין, בעצמו שומר מסורת, היה נדיב יותר כלפי צרכיהם ושינה את מעמדם, מנספחים לזרם המרכזי בציונות ובחברה הישראלית - לגורמים בעלי השפעה בהנהגה הפוליטית.

מנהיגי המגזר החרדי נכנסו לשותפות בלי יומרות ודרישות מיוחדות. אפילו על תפקידי שרים בממשלה החדשה, ויתרו. בהנחיית הרבנים שלהם, הסתפקו בדרישה לקבל נתח גדול יותר של תקציבים, ואפשרות להמשיך ולשמר את המסגרת המתבדלת שלהם בקהילותיהם.

לעומתם, במגזר הדתי-לאומי, שייקרא לימים "הציונות הדתית" התחולל מהפך של ממש - מהפך פנימי שקידמו  מנהיגים צעירים ושאפתנים. הם ניצלו את ההזדמנות כדי להיפטר מהמנהיגות הוותיקה והמשכילה, בעלת הברית ההיסטורית עם ההגמוניה הציונית החילונית, והכשירו רבנים חובשי כיפה סרוגה להיות מתווי דרכם. הצעירים ורבניהם ראו עצמם מובילים את הציבור הישראלי כולו בחינוך ובתרבות חברה ובתרבות שלה.

 

חילופי המשמרות בשלטון יצרו קירבה בין שני המגזרים הדתיים. השפעתה הורגשה במיוחד אצל חובשי הכיפות הסרוגות. מתווי דרכם החדשה השתחררו מהמתינות והפרגמטיות שהיתה סמל מסחרי של האבות המייסדים של התנועה, והם הובילו צעדה במסלול מחוזק בערכים מסורתיים ושמירת מצוות קפדניות.

​

הקירבה בין הקצוות של החברה הדתית פתחה פתח לשיתוף פעולה תרבותי, שבלט במיוחד בתחום המוזיקלי.

על התפר שבין הקצוות נעו מוזיקאים שצמחו בערוגות הדתיות ופרחו בגני התרבות החילונית. הם היו הגשר להפצתה של המוזיקה המסורתית, זו שמתבססת על מילים מהמקורות ולחנים שקרובים אל שורשי החסידות.

הבולטים שבהם היו קשורים למקהלת הרבנות הצבאית.

מקהלת הרבנות היתה הרכב מוזיקלי שהוקם בסוף שנות ה-60, כדי לספק בידור מסורתי לחיילים דתיים ושומרי מסורת. מבחינה רשמית, המקהלה נכללה בקטגוריות "הלהקות הצבאיות", וזה גם הייעוד הצבאי שלה. אבל מיום הקמתה נחשבה בת חורגת בז'אנר. וכך, בזמן שהלהקות כבשו את מצעדי הפזמונים ואת תעשיית המוזיקה הישראלית, וניפקו כוכבים וכוכבות סלבריטאים וסלבריטאיות - זמרי המקהלה ונגניה, כולם חיילים גברים, לא זכו לתשומת לב תקשורתית, ואף נחשבו נחותים במעמדם בתחומי הבידור הקל.

המקהלה והופיעה רק בימי חול, לא בשבתות וחגים, ונשארה בנישה המוגדרת דתית ומסורתית.

בתחילת דרכה הופיעה עם רפרטואר מגוון של שירים – חלקם התבססו על טקסטים מהמקורות היהודיים וחלקם שירים מקוריים שנכתבו והולחנו במיוחד עבור המקהלה. עם הזמן השתנה התמהיל, והרפרטואר התבסס בעיקר על שירים מהז'אנר "החסידי" החדש שהלך והתפתח בפסטיבל הזמר החסידי, שהיה פופולארי לאורך שנות ה-70.