כורדים מהגרים בבגדד

​

בתחילת שנות ה-30, בעיר בגדד בירת עיראק, התפתח רובע מגורים קטן, שנקרא: "חאן אל-מוהג'רין" – שכונת מהגרים דלה וצפופה בפאתי העיר, על יד בית הקברות, במקום בו נגמרים הבתים ומתחיל המִדבָּר.

ב"אל-מוהג'רין" התגוררו בני המעמד הנמוך ביותר יחד עם העובדים הזרים שעסקו בניקיון ובמשק בית, ובעבודות כפיים מפרכות. כולם הצטופפו במתחמי מגורים מרובעים עם חצר גדולה במרכזה, ואליה פונים דלתות של חדרים.

בין המהגרים היה מספר רב של יהודי כורדיסטן מכל תפוצותיה – פרס, עיראק ותורכיה.

אלפי יהודים כורדים באו מכפרים ומעיירות אל העיר הגדולה כדי לנסות בה את מזלם ולמצוא פרנסה טובה, שידוך הגון או שניהם גם יחד. רבים מהם, בחורים ובחורות, הגיעו בעל כורחם. משפחותיהם סבלו מעוני ומצוקה בכפריהם, ועליהם הוטל להרוויח קצת כסף ולשלוח למשפחה שלא יכלה לפרנס את ילדיה.

העבודה המועדפת עליהם היתה אצל מעסיקים יהודים.

בשובם של המהגרים הכורדים מיום עבודה מפרך אל חדריהם הקטנים, עייפים ורצוצים, היו מקטרים ומספרים על בני עמם היהודים הבגדדים שמעסיקים אותם בשכר זעום ולעתים קרובות רודים בהם. המהגרים שנזקקו לכל דינר שהרוויחו לא העזו להמרות את פי מעסיקיהם - גם כשהושפלו, כשהועסקו שעות רבות מעבר למקובל, ואפילו כשקיבלו מנוחה לשבת ונדרשו לחזור ממנה ולהתייצב לעבודה כבר במוצאי שבת.

בשבתות זכו לשעות ספורות של נחת. התכנסו ביחד לארוחות משותפות, פצחו בזמר כורדי נוגה על החיים בהרים ופצחו בריקודים מעגליים לצלילי דולא וזורנה – זרוע מונחת על זרוע במעגל גדול, והשירה פורצת מגרונם ומשכיחה את צרותיהם.