לילה אחד של עלייה

מבָּבֶל לירושלים

סיפורה של משפחת ברזאני

חתיכות היסטוריה

לילה אחד של עלייה לישראל

ב"מבצע עזרא ונחמיה"

ב-1950 החלה "יציאת עיראק" – המבצע הגדול של העלאת יהודי עיראק וכורדיסטן.
מטוסים חכורים נחתו בנמל התעופה הבינלאומי בבגדד והחלו להטיס קבוצות של עולים למדינת ישראל במסגרת מבצע מתמשך שנחרת בהיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה כ"מבצע עזרא ונחמיה". המטוסים עבדו כל שעות היממה, סבב אחר סבב, התמלאו בנוסעים – טסו לישראל להנחיתם בלוד, וחזרו לקחת עימם עוד נוסעים - מבצרה, מכירכוק, ממוסול, מהרי כורדיסטן ומערים ועיירות ומכפרים נידחים ברחבי המדינה העיראקית.
רחובות עיר הבירה התמלאו ביהודים שעזבו את ביתם ואת רכושם ובאו בהסעות המוניות לנקודת האיסוף המרכזית בבית הכנסת היהודי "מסעודה שם טוב". משם יצאו על פי רשימות שהוכנו מראש – כל רשימה עם קבוצת יהודים שהובאה לנמל התעופה ומשם הועלו למטוס התורן.

15.נקודת ריכוז היהודים בבית הכנסת מסעודה שם טוב.jpg

1951 - בגדד - נקודת ריכוז היהודים לפני עלייתם לישראל

בחודש אפריל 1951 הגיע תורם של יוסף ורחל לעזוב את ביתם בשכונת באב אל שארגי.

רכב ההסעה המתין להם מחוץ לבית ובו נדחסו תשע נפשות: ההורים, בן הזקונים שלהם אכרם, הבן עזרא עם אשתו וילדיו. הנוסעים העיפו מבטים אחרונים על הבית שהיה ביתם, על הנוף שליווה אותם בשנים הטובות והקשות, על המראות שלא יראו עוד לעולם, על העוברים והשבים, תושבי עיראק המוסלמים שמיהרו כל אחד - לעבודה, לשווקים ,לחנויות המסחר, לתפילה במסגד, לבית הקפה על גדות הנהר החידקל.

כלי הרכב הוביל אותם מרחק נסיעה קצרה מביתם, עקף את נקודת האיסוף המרכזית של היהודים בבית הכנסת "מסעודה שם טוב", והגיע הישר למתחם שדה התעופה הבינלאומי של בגדד.

הטרמינל המה מנוסעים יהודים.

באולם היוצאים עמדו בתור אלפי גברים, נשים וטף בני כל הגילים, מכל המעמדות, בעלי כל המקצועות - עשירים ועניים, פקידי ממשלה בכירים ופועלים קשי יום, רוכלים ובנאים, רואי חשבון ומהנדסים, רבנים וגבאי בית כנסת, זמרים ושחקנים, קבצנים ופושטי יד. נדחקו כולם בתורים ארוכים אלה לצד אלה - מורים ותלמידיהם, שופטים ובעלי דין שהתדיינו מולם, מנהל סניף הבנק והלקוח שקיבל ממנו אשראי, מוכרים וקונים, ספקים ולקוחות.

ילדים קטנים וילדות קטנות אחזו בידיים של אבא ואמא, אחים ובני דודים נצמדו אלה לאלה, משפחות גדולות וקטנות התרכזו בקבוצות ודאגו שאיש מהם לא ילך לאיבוד בהמולה הגדולה.

על פניהם של הילדים ובני הנוער ניכרה פליאה מהמעמד אליו נקלעו, בפניהם של המבוגרים נמהלו שמחה והקלה עם דאגה וחוסר אונים - ברגע אחד הפכו כולם להיות מהגרים שעושים את דרכם לארץ אחרת שאולי תיטיב עימם, ואולי יהיו בה חופשיים בקרב בני עמם.

אכרם, בן ה-14, עבר עם בני משפחתו את הבידוק האחרון, הנוקשה במיוחד. גברים הופרדו מנשים ושוטרים ושוטרות עירקיים ערכו חיפוש אחרון על בגדיהם, לוודא שלא נטלו עימם כסף מזומן או תכשיטים.

עוד רגע, והוא נכנס אל מטוס "קונסטליישן" בריטי. התיישב על אחד המושבים ונצמד לאימו ולאביו.

המטוס חימם מנועים ונוסעיו חגרו חגורות.

כולם רצו כבר להיות במדינת ישראל.

16.1951, טיס�ה מעיראק במבצע עזרא ונחמיה.jpg

1951 - טיסת עולים מבגדד לישראל במבצע "עזרא ונחמיה"

ביום שישי, כ' בניסן תשי"א 27 באפריל 1951 ראה אכרם את עיר הולדתו בפעם האחרונה, מבעד לחלון המטוס באור אחרון של יום.

השמש שקעה אל האופק.
ברגעי שקיעתה נראו בתי העיר בגדד הולכים ומצטמקים ונעלמים מן מהעין. נוסעים שהביטו אל הנוף הנשקף ממרומים ראו את נהר החידקל ואת נהר פרת מתפתלים כנחש, זה לצד זה, כמעט נפגשים, ושוב נפרדים וממשיכים כל נהר בנתיבו. כמו שרטוט על מפה בשיעורי גיאוגרפיה שלמדו הצעירים בבית הספר, כמו ציור מלא צבעים - מי הנהרות הכחולים מתמזגים עם עצי דקלים ירוקים, כבישים שחורים וגגות אפורים וכהים, צבע ועוד צבע, עד שנגמרו הנופים וחושך השתרר.

לילה ירד על המזרח התיכון.

מאה נוסעים, גברים נשים וילדים, נדחסו במטוס שחלף מעל המדבר העירקי. מתקשים לעכל את ההתרחשות - לא עגלה עם סוס מובילים אותם מנקודה לנקודה. גם לא אוטובוס ולא רכבת. הם היו בתוך בטנו של "טיארה", אווירון של ממש, כלי תעופה. כמו מלאך שירד משמיים ולוקח אותם בכנפיו. כמו נס אמיתי שמתרחש. כמו סצינה מתוך סרט שראו רק בבית קולנוע.

ישבו על כיסאות מרופדים, עמדו במעברים, שכבו על הריצפה, אמא ותינוק בידה, צעירה חבוקה בזרועות בעלה, ילדים ובני נוער...ואכרם ביניהם. נער בן 15 יושב לצד אביו יוסף, ולידם עזרא אחיו, אשתו וילדיו.

מדי פעם נדלקו נורות קטנות בתקרת המטוס.

אור קלוש הציף את החלל הדחוס בהבל פיהם של הנוסעים וחשף את המתח והדריכות.

חלומות וציפיות התערבבו עם חששות - מה מחכה להם שם בארץ חלומותיהם, ומי יקבל את פניהם, ואיך יפתחו שם פרק חדש בחייהם.

שלוש שעות נמשכה הטיסה.

לקראת הנחיתה, הנמיך המטוס את מעופו וטלטל את הנוסעים. מישהו מהם קרא בהתלהבות: "ארץ ישראל". כולם סובבו ראשיהם ונדחקו לעבר החלונות העגולים, לראות במו עיניהם מה שאפשר לראות מתוך אפלת הלילה: אורות נוצצים של נקודות יישוב קטנות הפזורות לאורכה ולרוחבה של הארץ.

מנועים רועמים כבו, דלת המטוס נפתחה, ונוסעיו יצאו מתוכו. אחד אחד ירדו במדרגות אל מסלול הנחיתה של נמל תעופה בלוד. לאור הזרקורים שפשפו עיניהם והביטו סביב כחולמים. רבים מהם נגעו במשטח האספלט השחור, מבקשים לחוש במו ידיהם את מגעה של אדמת הארץ אליה הגיעו.

אכרם פסע בעקבות אביו ואחיו, ולרגע עצר. אביו כרע ברך, נגע בידיו בקרקע המצופה באספלט שחור, ושפתיו מלמלו תפילה.

הרגע הזה מעולם לא נשכח. מצלמה לא היתה שם, וצלם לא הנציח את הרגע, אך תמונת אביו הנושק לאדמת ישראל נצרבה בזיכרונו ומלווה אותו כל חייו.

שבעים שנה עברו מאז. רק מעטים מבין המשתתפים בטיסה ההיא נותרו בחיים, והוא נמנה עליהם ומנחיל את הוד תפארתה לדורות הבאים. אכרם, שהיה אז נער צעיר עודנו נאחז בקיסמה של אותם רגעי חסד נדירים בעוצמתם – רגעי המפגש בין אדם לאדמה, בין התקווה לרגע התגשמותה, בין גלות בבל לשיבה אל ארץ האבות.

ההתרגשות נקטעה בשיאה, וכל מה שבא אחר כך השכיח אותה.

דיילות ודיילים שניצבו על יד כבש המטוס, הפנו את העולים החדשים לסככה גדולה. לאור זרקורים הובלו העולים בשיירה אל עמדת קליטה ראשונה שנקראה: "עמדת טיפול רפואי". שם המתין להם צוות של אנשי משרד הבריאות הממשלתי. אחד מאנשי הצוות עטה מסכה על פניו והחזיק בידו מיכל ריסוס מלא באבקה. הוא הורה לכל אחד מהם להתקרב אליו, ולפני שהספיקו להבין מה קורה, משך את ידית הריסוס והתיז עליהם מנה הגונה של חומר חריף וצורב את העיניים והשפתיים – די.די.טי (D.D.T. ).

איש לא הכין אותם לקבלת הפנים המיוחדת.

אף אחד לא סיפר להם על ה"חיטוי רפואי", כך קראו לתהליך הקצר והמהיר שנחשב באותם ימים טיפול היגייני. זו היתה פעולה שגרתית שעברה בירושה מהמנדט הבריטי. הפקידים האנגלים הנהיגו את הריסוס מסיבות בריאותיות - כאשר החלו להתדפק על שערי הארץ פליטי השואה, והיה קיים חשש ליבוא של טפילים ומחלות זיהומיות. מערכת הבריאות הממשלתית של מדינת ישראל לא עצרה את הנוהל שנראה לה הגיוני, והכשירה צוותים שריססו את כל העולים החדשים. הטיפול לא נעצר במשך כמה שנים. וכך, מאות אלפי גברים ונשים, ילדים ובני נוער שעלו לישראל מאסיה ומאפריקה, מאירופה ומאמריקה – כולם עברו את הריסוס שהותיר בהם טראומות נפשיות ובמקרים רבים גם פגע בגופם ובבריאותם.

העולים מעיראק שירדו זה עתה מהמטוס מילאו בצייתנות אחר ההוראות שקיבלו - יוסף הסיר מעל ראשו את המצנפת, הפשיט חולצה והתקרב בראש מורכן לעבר המדביר שאחז במיכל וריסס את שערותיו ואת בית שחיו באבקה עם הריח החריף. כמוהו עשו שני בניו, עזרא ואכרם, ואחריהם הנשים וכל ילדי המשפחה שזכו למנה הגונה של די.די.טי.

משם המשיכו העולים והגיעו, כשהם מדיפים ריח חריף, אל עמדת הרישום הבירוקרטית.

מעבר לשולחן ארוך ישבו פקידים שהחזיקו בידיהם שאלונים, והמטירו שאלות בסיסיות על פרטיהם האישיים. בין הפקידים היו כאלה שדיברו בערבית, שפתם המדוברת של העולים. אחרים נעזרו במתורגמן שסייע לשיחות הקצרות והמהירות.

מסמכי הזיהוי של העולים לא היו מלאים ולא התאימו לבירוקרטיה של מדינת ישראל - אלה שבאו מכפרים נידחים חסרו פרטים בסיסיים כמו תאריכי לידה או שם משפחה. הזיהוי המקובל באזורים נרחבים בעירק, התייחס אל שם האב או הסב (פלוני בן פלוני) ללא ציון שם משפחה

לפקידים שניצבו מולם מעבר לדלפק לא נותרה ברירה אלא למלא את הפרטים החסרים בלי לדייק, ועל פי מיטב הבנתם. ומה שנרשם בשאלונים ליווה את האזרחים החדשים של המדינה, כל חייהם.

כשהגיע יוסף לעמדת הרישום, נרגש כולו והמום מההתרחשויות העוברות עליו, לא הבין את כל השאלות שנשאל. על אחת מהן ענה כי שמו יוסף, ועל השנייה מסר את שם אביו: ששון. הפקיד מולו הניח כי שמע את השם הפרטי ואת שם המשפחה, ורשם בתעודת הקליטה: יוסף ששון. בעקבותיו קיבלו גם בניו, אכרם ועזרא את אותו שם משפחה.

אכרם התבקש גם להמיר את שמו הפרטי לשם עברי, כפי שעשו עולים אחרים, אבל הוא, שהיה כבר נער בוגר בנפשו סרב לכל הצעה חלופית שהוצעה לו ונשאר עם השם שנתנו לו הוריו ביום לידתו.

יחלפו שנים אחדות מאז אותו הליך בירוקרטי, ובהיותם כבר אזרחי המדינה דוברי עברית, החליטו יוסף ואכרם להשיב את שמם שהלך לאיבוד בניחוח הדי.די.טי, והמירו בתעודת הזהות את שם משפחתם לשם הנושא את המורשת של הרי כורדיסטן: ברזאני.