מלחמת לבנון הראשונה
הלהקות קמות לתחייה ומחדשות נעורים
ירידתן של הלהקות הצבאיות מהבמה, השתלבה עם תהליך היסטורי מפתיע שהתחולל בשלהי שנות ה-70: הסכם השלום עם מצרים, מדינת אויב הגדולה והחזקה מבין כל האויבות. אחרי ארבע מלחמות עקובות מדם נפגשו מנהיגי ישראל ומצרים, חתמו על הסכם שלום בין שתי המדינות והכריזו: "לא עוד מלחמות, לא עוד שפיכות דמים".
ההסכם ההיסטורי הוליד תקוות לעתיד טוב יותר, והשלום המיוחל הבטיח מציאות חדשה שתשנה את פניה של ישראל ואולי של המזרח התיכון כולו. על פי התחזיות הוורודות של המנהיגים "המצב הביטחוני" שתמיד עמד בראש סדר היום הישראלי, עתיד לפנות את המקום לטובת "מצב כלכלי" שמציב אתגרים חדשים וחיים עם דאגות אחרות.
וכשהשלום מגיע והמלחמות מסתיימות, יכול היה להיות שגם הצבא מסיים את תפקידו ההיסטורי.
אופוריית השלום נמשכה שנים אחדות בלבד.
ב-1982 שוב פרצה מלחמה. שוב נקרא צה"ל להגן על גבולות המדינה ולהרחיק ממנה אויבים, הפעם בגבול הצפוני של המדינה עם לבנון, ושוב גויסו כוחות מילואים שתגברו את הצבא הסדיר. הלוחמים יצאו בכוחות מתוגברים למבצע שנראה היה מוגבל ונקרא: "מבצע שלום הגליל".
בפעם הזו, לראשונה מאז הקמת המדינה, לא היו להקות צבאיות ממוסדות שיבואו לבדר את החיילים הלוחמים ולהרים להם את המוראל.
מי שעשה את זה, שוב, ובגדול, היו אמנים שהתנדבו או גויסו למילואים. האמנים האזרחים באו בחודשי הלחימה הראשונים. אלה גם היו החודשים המשמעותיים שלה מבחינה צבאית, וכל מה שבא אחר כך, כבר היה אירוע מתגלגל - לחימה ארוכה שנמשכה 18 שנים, בעוצמות שונות, ונמצאת ברקע החיים השוטפים של אזרחי ישראל.
זו היתה גם המלחמה הראשונה שהתנהלה תוך כדי מחלוקת ציבורית על עצם קיומה, ובלי שיהיה לה קונצנזוס בחברה הישראלית. וכשאין הסכמה, המחלוקות הפנימיות גוברות, והפוליטיקה מקוטבת מימין ומשמאל, ואין שיר אחד שיחבר את כולם ואין פסקול מוזיקלי שילווה את הלוחמים ואת העורף הישראלי.
הפסקול שליווה את המציאות הישראלית התנתק מכל קונצנזוס, והמוזיקה התפזרה לכיוונים שונים: היו בה שירים עבריים עם טעם של פעם ושירים מזרחיים בטעם יווני מלא סלסולים, שירי נשמה חסידיים ושירי רוק כבד. רוק ספרדי וסמבה ברזילאית. כתבינו לענייני מוזיקה ותרבות דיווחו על קרב שהתנהל בין מעריצי ירדנה ארזי למעריצי עופרה חזה ובין מעריצי תיסלם למעריצי בנזין; על להקת כוורת שהחלה בסדרת מופעי קאמבק; על שלמה ארצי שהחל את עידן הזמרים שכותבים בעצמם את שיריהם; על זוהר ארגוב יצא מהקסטות של התחנה המרכזית והתמקם במשך שבועות רבים בצמרת מצעד הפזמונים.
וכל זה רק בסצנת השירים הישראליים עם מילים בעברית - סצנה שהלכה והתכווצה מול המתחרים "הלועזיים".
צעירי שנות ה-80 התחברו יותר ויותר למוזיקה מיובאת מחו"ל ("הלועזית") בשלל סגנונות מסווגים לפי שמות מתוצרת חוץ. בנוסף לרוק והפופ הקלאסיים הגיעו דאנס, ניו וויב, יורודאנס, פאנק, מטאל, ראפ, נשמה, ועוד ועוד סגנונות שהתאימו, כל אחד, לקהל אחר, להעדפות אישיות אחרות, למצב רוח אחר.
ז'אנר "השירים העבריים" איבד את הבכורה אבל לא מיהר להיות מובס.
הקהל שלו היה התבגר והיה לקהל של ישראלים מגיל העמידה ומעלה. אלה התקשו להסתגל למבול המוזיקלי ששטף את מצעדי הפזמונים ואת המועדונים, ונשארו נאמנים לזמר העברי עם הלחן והמילים שאפשר לשיר בערב שירה בציבור או בטקס ממלכתי, לשירים שהאוזן התרגלה אליהם ועוררו בהם געגועים לימים אחרים. שירים שביססו את הז'אנר.
ואז, כשהשירים העבריים נדחקו הצידה, הגיע להם סיוע בלתי צפוי.
הרמטכ"ל רפול סיים את הקדנציה שלו, תוך כדי שקיעת הצבא בבוץ הלבנוני. במקומו התמנה רמטכ"ל חדש: משה לוי, שהחליט על הקמתן מחדש של הלהקות הצבאיות. זו היתה בשורה משמחת לבני דור הביניים שקיוו להחזיר עטרה ליושנה.
ב-1984 יצאו לדרך האודישנים הראשונים, ותוך חודשים ספורים היו מוכנות הלהקות החדשות/ישנות – להקות הפיקודים: פיקוד צפון, פיקוד דרום, פיקוד מרכז, להקת הנח"ל ולהקה חדשה: מפקדת חילות השדה (מפח"ש).
מצעדי הפזמונים התקשטו שוב בשירי הלהקות הצבאיות, שהעלו מהאוב שירים בסגנון הישן, ושוב, היתה זו להקת הנח"ל, שצעדה בראש וניפקה את הלהיטים הכי גדולים.
.png)
באותה שנה, 1984, התקיימו בישראל בחירות לכנסת.
תוצאות הבחירות לא הביאו להכרעה ברורה, בין גוש הימין לגוש השמאל והמרכז, אבל סיפקו נחת בחלקים גדולים של הציבור הישראלי – בעיקר אצל בני הדור שצמחו בשנותיה הראשונות של המדינה והרגישו שהשלטון החדש דוחק אותם ואת ערכיהם. המפלגות שלהם אמנם לא ניצחו, אבל נציגיהם קיבלו נתח מכובד בעוגת השלטון. קומתם הזדקפה והם יכלו לחוש כי הם עדיין זרם מרכזי בחברה, והערכים שעליהם גדלו – עודם קיימים והגעגועים לתרבות הישנה והטובה, לא פגו.
הופעתן המחודשת של הלהקות הצבאיות באה להם בעיתוי נוח, והשתלבה בתחושה הכללית שהמוזיקה שלהם חוזרת לקדמת הבמה.
בצבא לא נרשמה התלהבות מהחייאת הלהקות הצבאיות.
דווקא שם, בבית השני של החיילים, קהל הבית של הלהקות - העדיפו בידור עדכני עם זמרים כמו דני סנדרסון, עפרה חזה, חיים משה או יהורם גאון. ואם כבר לצחוק, אז המערכונים של הלהקות על השפם של הרס"ר ועל האפסנאי העילג לא הצחיקו אותם כמו מערכוני הגשש החיוור או גדי יגיל.
אחרי חודשים ארוכים של חזרות ומסע יחסי ציבור של ענף הווי ובידור עלו הלהקות לבמה בגירסתן המשוחזרת, וכל מי ששמע אותן יכול היה להבין כי הן לא עשו מאמץ להתחדש. מפיקי התוכניות שלהן שקעו בנוסחאות ישנות של פזמוני ההווי הצבאי, מערכוני נהגים ואפסנאים ופקידה צבאית וקצין מבולבל, ושירי מולדת מעייפים. הן נראו ונשמעו כמו העתק דהוי של הלהקות מהמודל הוותיק משנות ה-60 וה-70 - אותם הרכבים של חיילים צעירים, אותה העמדה ובימוי, בלי שום אטרקטיביות שתתחבר למדינה החדשה והמודרנית.
זו לא היתה התחדשות אמיתית ומלאה וההחייאה המלאכותית לא התאימה לתעשיית המוזיקה הישראלית. בשנות ה-80, התעשייה המוזיקה היתה במקום אחר לגמרי – עם מקצבים אחרים, וסגנונות שונים שמילאו את ערוצי האזנה ברדיו, בטלוויזיה, במועדוני הריקודים ובחנויות התקליטים. שירי "האייטיז" בשוק המוזיקה העבירו מסרים חדשניים, לעומתם נשמעו שירי הלהקות רוויים בפטריוטיות מוגזמת, וההילה הרומנטית של השירות הצבאי – לא שייכת.
הקמתן לתחייה של הלהקות העניקה להן מימד אנאכרוניסטי אולי לתמיד.
חמש שנים החזיקו מעמד, עד שהחלה ההתפוררות.
אחת אחרי השנייה, חדלו הלהקות להפיק תוכניות חדשות עד שהתפרקו לגמרי מהמתכונת הגדולה והמוכרת שלהן, ופוצלו להרכבים קטנים, שאין להם יומרה ואין להם תהילה, וכל אחד מהן חוליה בשרשרת בידור שצה"ל מנפק לחייליו בסדיר ובמילואים.
האחרונה שהחזיקה מעמד היתה להקת הנח"ל, שהספיקה להביא ב-1990 עוד שיר אחד שהצליח לחדור ללבבות הישראלים – שיר שכתבה נעמי שמר לכבוד התחדשותה של העלייה ההמונית מארצות חבר העמים. השיר, "בנייך מרחוק" היה גם שיר הנושא של מופע ה"שירותרום" שהתקיים ב-1990.
להקת הנח"ל - בנייך מרחוק 1990
להאזנה וצפייה ביוטיוב לחצו כאן או על התמונה
בתחילת שנות ה-90 הלהקות הצבאיות נעלמו מהתקשורת.
צה"ל לא ויתר לגמרי על הרעיון של אספקת בידור לחיילים, הקים מסגרות קטנות של חוליות בידור קטנות וגדולות והכניס אותם אל סל התרבות של ענף הווי ובידור - סל מגוון שנכללו בו מופעי תיאטרון, מחול, מקהלה ותזמורות כלי נגינה.
תופעת "הלהקות הצבאיות" התפוגגה סופית, ונכנסה אל מדור הנוסטלגיה.
לחיילים המזמרים בהרכבים החדשים לא ציפתה קריירה, אגדות לא נרקמו סביבם, שירים לא חוברו למענם, אמרגנים לא החתימו אותם על חוזים בעודם לובשים מדים, ורבים מהם השתחררו בתום השירות הצבאי אלמונים לגמרי, ופנו לקריירות שאין להן קשר לשוק הבידור.
צה"ל המשיך להיות רלוונטי גם בלי הלהקות, ונשמר מעמדו המוסכם על כל אזרחי ישראל כמי שמגן על גבולות המדינה.
המלחמה בלבנון נמשכה לאורך כל העשור אבל במהלכו גם נחתם הסכם שלום עם ירדן, מדינת האויב בגבול המזרחי, והתפנתה עוד זירה שאפשר היה לדלל בה כוחות, ולהעבירם אל הגבול הצפוני.
בשלהי העשור חגגה מדינת ישראל את חג היובל לקיומה.
המופע המרכזי שנקרא: "פעמוני היובל" עמד בסימן ציוני הדרך החשובים של המדינה, והישגיה בחמישים שנותיה. כיכבו בו אמנים וצוותי בידור שהופיעו במגוון סגנונות וביצועים שהלמו את רוח המופע, ביניהם מקהלה גדולה של חיילים וחיילות שהשתייכו למחזור התורן של ההרכבים המוזיקליים בענף הווי ובידור של צה"ל.
הלהקות הצבאיות קיבלו גם הן מקום סמלי.
בפרק שהוקדש להישגי הצבא עלתה לבמה קבוצה גדולה של חיילים מזמרים וניצבו מאחורי קריין. הוא הקריא רשימה ארוכה של מלחמות ומבצעים הירואיים שנחרתו בתולדות האומה, והם ליוו אותו ברקע. מדי פעם עצר והניח להם לשיר קטע מתוך שירים נוסטלגיים כמו: "הן אפשר", ו"האמיני יום יבוא", שירים שמקומם על ציר הזמן ההיסטורי נמצא לפני הקמת הלהקות ולפני שהחלה להירקם האגדה שלהן.
וכאילו לסכם את הנוסטלגיה נשזרה בין השירים שורה אחת שסימלה, אולי, נבואה שהגשימה את עצמה: "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים".
שנות 2000 עמדו בפתח, ואלו היו באמת ימים אחרים לגמרי.
על העשורים הבאים, בפרק האחרון של הפרויקט, שהוא גם התחנה האחרונה במסע המוזיקלי אל האתוס של הלהקות הצבאיות.
סיום המסע בקישור הבא: