הלהקות הצבאיות הן חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי.

בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, מיליוני ישראלים  - בשירות צבאי סדיר, בשירות קבע או במילואים - נחשפו להופעה כלשהי של אחת מהלהקות הצבאיות, בבסיס בו שהו לאימונים או לפעילות ביטחונית שוטפת. הם היו הקהל הראשוני והבטוח של הלהקות.

אחרי שהשתחררו, ובהיותם אזרחים, שמעו שוב ושוב את שירי הלהקות ברדיו, בטלוויזיה או מעל גבי תקליטים, קלטות ודיסקים. אחר כך ילדיהם הצעירים התבגרו לצלילי השירים שנקלטו בתודעה הציבורית. שירים אלה היו חלק מהפסקול המוזיקלי של מיליוני ישראלים בני כל הגילים מכל רחבי הארץ. 

לעתים קרובות ישראלים ששרים אחד מאלה, יודעים כי להקה צבאית שרה את השיר, אך לא תמיד יודעים בדיוק מי זו הלהקה - האם היא פיקוד מרכז או להקת הנח"ל, פיקוד צפון או פיקוד מרכז או גייסות השיריון.

הלהקות היו מותג ייחודי של הבידור הקל - סמל של צבריות ישראלית בשנות עלומיה. גאווה ישראלית מתוצרת צה"ל. כמו תת מקלע "עוזי". כמו טייסים ולוחמי הקומנדו הימי. כמו כנפי צנחנים וכומתה סגולה או ירוקה.

המותג לא נוצר בבת אחת.

תופעת הלהקות החלה מיד אחרי קום המדינה, מיוזמה מקומית של קצינים זוטרים, התגלגלה וצברה תאוצה תוך כדי המלחמות שפרצו מדי עשור. ההרכבים המוזיקליים הורחבו, נוספו נגנים וכלי נגינה מסוגים שונים, ונשכרו טובי היוצרים – פזמונאים ומלחינים, מעבדים מוזיקליים, במאים וכוריאוגרפים. כל שיר שלהם הוקלט באולפן מקצועי לצורך הפקתו על גבי תקליט, וחברות תקליטים התחרו ביניהן על מכרזי הפקתו, מתוך ידיעה כי זכייה במכרז מבטיחה להן רווח נאה, יותר מכל זמר או להקה אחרים.

בשנות השיא, בין שתי המלחמות הגדולות, הלהקות נגסו נתח משמעותי בתעשיית המוזיקה בישראל. שיריהן מילאו את מצעדי הפזמונים של ערוצי הרדיו הציבוריים. תקליטים שלהן נמכרו בכמויות גדולות והיו "שי לחג" אולטימטיבי במקומות עבודה ושל משפחות ואורחים לחג. ראשי ערים ומועצות התגאו בהופעתן על במת יום העצמאות. יוצאי הלהקות, נחטפו על ידי אמרגנים כמוצר מסחרי מבטיח, ומעריצים נהרו להופעותיהם.

בשנים אלה, ואף מאוחר יותר, הלהקות היו ברירת המחדל של תוכניות בידור בטלוויזיה, של טקסים ממלכתיים ומופעי יום העצמאות.

שיריהן – ברירת מחדל בערב שירה בציבור, של תוכניות כבקשתך ברדיו.