יוסף (ג'ו) עמר עלה לישראל ממרוקו, ב-1956.

עד לעלייתו צבר ניסיון חיים עשיר והספיק הרבה: למד לימודים תורניים בישיבה, הרחיב את אופקיו בלימודי ספרות מודרנית ושירת ימי הביניים, ולמד עברית משובחת, שהיא עשירה יותר מ"שפת הקודש" הבסיסית של לומדי התורה. במרוקו גם עבד כמורה ומנהל בית ספר, והיה איש קשר בין ממשלת ישראל לבין פעילים ציוניים שארגנו את עליית יהודי מרוקו.

בין לבין, פיתח קריירה מוזיקלית - כשליח ציבור בתפילות בתי כנסת, וכזָמָר ונָגָן שבא לשמח את הציבור בטקסים דתיים ומשפחתיים.

בגיל 26 עלה לישראל עם אשתו ובנו הבכור.

במזוודות, בין כל החפצים האחרים שיעזרו לו במולדת החדשה, ארז 10 תקליטים שהפיק, ועשו אותו מוּכָּר בקהילות היהודיות. אלה היו שירים אנדלוסיים, שירת יהודי מרוקו, בערבית מרוקאית.

 

משפחת עמר הצעירה הפליגה באוניה שהביאה אותם לישראל, בין עשרות אלפי עולים חדשים.

זה היה גל עלייה שני של יהודי צפון אפריקה - עלייה גדולה במיוחד שהחלה באמצע שנות ה-50. העולים ממרוקו באו עם אורחות חיים ומסורת של מאות שנים, עם אמונה ותקווה שיוכלו להמשיכה במדינת היהודים שעליה חלמו. הם היו מהגרים מארץ אחרת, שגדלו בתרבות אחרת ודיברו בשפה אחרת. מעטים דיברו עברית, שפה שלמדו בבית הספר, ועשו בה שימוש רק בתפילות בבית הכנסת או בטקסים יהודיים.

בבואם, נקלעו לחברה ישראלית מבוססת, פחות או יותר, עם תרבות עברית, חילונית.

בזרם המרכזי שלה עמדה אידיאולוגיה ברורה: לעצב את דמותו של היהודי חדש - עצמאי, משוחרר מסממני הגולה, דובר עברית תקנית, ואורחות חייו מבוססים על תרבות אירופאית.

המפגש הבלתי אפשרי בין העולים ממרוקו לבין הממסד שקלט אותם, לא הותיר להם סיכויי הצלחה גבוהים. הם תויגו כ"בני עדות המזרח", כמו כל העולים מארצות ערביות. בשנים הראשונות לאחר עלייתם הסתגרו בתוך קהילותיהם, התפללו בבתי כנסת משלהם, אכלו את מאכלי המטבח שלהם, נישאו בינם עצמם, התאבלו בדרכם ושמחו בשמחות בדרכם.

 

לג'ו עמר, אחד מהם, היה קל יותר - הוא דיבר עברית רהוטה, ומתוקף עבודתו במרוקו, הכיר בארץ אנשים חשובים שיכלו לסייע לו במבוכי הבירוקרטיה.

הוא ומשפחתו עברו להתגורר בבית הורי אשתו במושב יד רמב"ם בשפלה – מושב שהוקם על ידי משפחות אמידות ממרוקו שקנו שם קרקע ובית עוד לפני עלייתם. בעזרת הקשרים שטווה התקבל להכשרה בסמינר למורים, ובסיימו החל לעבוד כמורה במושב.

על כישוריו המוזיקליים לא ויתר, והתפרנס מהם כעבודה צדדית, להשלמת הכנסה.

הוא כבר היה מוכר בין ריכוזי העולים ברחבי הארץ, והוזמן לנגן ולשיר בשמחות משפחתיות, ושר כחזן בתפילות חגיגיות בבתי הכנסת.

​

עבודתו בהוראה לא נמשכה זמן רב.

השמועות על הזמר המחונן התפשטה בקרב העולים, והוא החל לקבל הזמנות להופיע.

כשהתמלא לוח ההופעות שלו, וההכנסות הצדדיות גדלו, יותר מהפרנסה העיקרית, החליט לפרוש מהוראה ולהתמקד במוזיקה. הקים להקת ליווי עם נגנים שליוו אותו בטקסי חתונה, בר מצווה, ברית מילה, הכנסת ספר תורה, ואירועים חגיגיים אחרים.