ככה התחילה המוזיקה המזרחית
ההיסטוריה של המוזיקה המזרחית בישראל עומדת על שני יסודות ביוגרפיים.
כל אחד מהם, סיפור מרתק בפני עצמו.
כשמניחים אותם יחד, זה לצד זה, מתקבל סיפור מדהים על שני מוזיקאים שהגיעו לישראל בהפרש של כמה חודשים זה מזה – בין השנים 1956-57, ועזבו אותה, שניהם, כעבור 13 שנים, שוב בהפרש של כמה חודשים זה מזה.
האחד: יוסף (ג'ו) עמר. צעיר יהודי דתי, חובש כיפה, שעלה ממרוקו לישראל ממניעים ציוניים ולאומיים.
השני: אריס סאן. צעיר יווני, לא יהודי, שהיגר לישראל מסיבה לא ידועה ואפילו מסתורית.
שניהם פרצו אל התודעה הישראלית מיד אחרי בואם, ובתוך פרק זמן קצר החדירו סגנון חדשני
לתרבות הישראלית ולמוזיקה שלה. כל אחד מהם נחל הצלחה מקומית אדירה, עד שהחליט לרדת מהארץ - כדי למנף את ההצלחה לעשייה מוזיקלית בארצות הברית. שם, יכלו שניהם יחד, וכל אחד מהם לחוד, ליהנות מהשילוב המנצח של כסף ותהילה.
שניהם - פורצי דרך שהקדימו את זמנם.
באו למדינה צעירה, קצת לפני שישראל חגגה את חגיגות העשור הראשון לקיומה. רוב תושבי המדינה היו מהגרים מארצות אחרות, מחמש יבשות שונות ברחבי העולם. מדברים בשפות שונות, עם מנהגים ואורחות חיים של עמים שונים. כל המהגרים נדרשו להיכנס אל תוך "כור היתוך" שמטרתו: יציקת חברה ישראלית עם ערכים משותפים לכולם. התשתית שלה כבר הוכנה מראש והתקיימה כאן במשך עשרות שנים, עוד לפני הקמת המדינה. עקרונותיה קיבלו השראה מערכים ועקרונות שיובאו מרוסיה וגרמניה, מאנגליה וארצות הברית.
תרבות הפנאי היתה מצומצמת - ערוץ רדיו אחד מרכזי וממלכתי, שתיים-שלוש חברות תקליטים, מעט זמרים ומעט שירים. את השירים שרו בתבנית המקובלת אז, באותם ימים: שירים בקצב מדויק, בלי סלסולים. בהרמוניה קולית וכלית, עם תווים, בהופעה מנומסת ומאופקת. כמו באירופה, כמו באמריקה.
והנה באים השניים האלה שצמחו בשוליים, ופורצים בסערה אל הזרם המרכזי של כור ההיתוך, כשהם שוברים את המסגרת המקובלת, נותנים משמעות אחרת לרגשות שאפשר להביע בשיר, ומותחים אותן, כל אחד, לכיוון אחר:
ג'ו עמר הביא עימו את המורשת המסורתית של קהילות יהודי צפון אפריקה. את כלי הנגינה המסורתיים – עוּד, קאנון ודרבוקה, שילוב של חזנות ופייטנות דתית, מאוולים וסולמות מוזיקליים גבוהים מהמוזיקה הערבית, קול טנור גבוה ועמוק, והיגוי גרוני בולט של האותיות ח' ו-ע' – הסמל המסחרי של בני עדות המזרח.
אריס סאן הביא מוזיקה עם ניחוחות בלקניים, כזו ששרים ומנגנים עם בוזוקי בטברנות יווניות, כזו שאין לה גבולות מוגדרים, והיא נעה בין מלנכוליה נוסח טורקיה לבין חאפלה צוענית עליזה. את כל אלה סינתז בכישרון ייחודי - המיר את הבוזוקי בגיטרה חשמלית כדי שהצליל יישמע חדשני, קיצר את הסלסולים שלא יפריעו יותר מדי לדיוק במרווח בין הצלילים. וכשהוא שר את שיריו בקולו הקטיפתי, אפשר היה לטוס בדמיון לטברנה יוונית ולפגוש את זורבה היווני מהסרט המפורסם – עממיקו משודרג עם חכמת חיים מפולפלת ורגשות שמחה עילאיים שיכולים להפוך בן רגע לעצב עמוק, וחוזר חלילה.
ואז...יום אחד קמו שניהם והלכו.
את כל מה שהביאו, לקחו איתם לאמריקה, והותירו אחריהם קהל אוהד, מעריצים נלהבים, וחלל מוזיקלי, ריק שנמשך שנים אחדות.
החלל התמלא כעבור שנים אחדות עם ממשיכי דרך, שלקחו קצת ג'ו עמר וקצת אריס סאן, ערבבו יחד, תיבלו את זה עם מוזיקה טורקית, הוסיפו מעט "סאן רמו" מאיטליה וקצת שאנסון צרפתי - ומכל אלה צמחה "המוזיקה מזרחית" שתשטוף ותטלטל את החברה הישראלית, תעורר פרץ של רגשות ותתנגן בכל ערוצי התקשורת בארץ ובעולם.
הנה הסיפור שלהם, של ג'ו עמר ושל אריס סאן.