top of page

יָם 

הים הוא תמונת נוף ישראלית.

כמחצית מתושבי ישראל מתגוררים קרוב לים - חלקם בערי חוף ממש, הייתר יכולים לראות אופק כחול מחלונות ביתם או מהגג.

המחצית השנייה יחלפו על פניו מדי פעם, בדרכם לאחת מערי החוף או אל הים עצמו.

 

הים נוכח בהוויה הישראלית לאורך כל השנה.

בקיץ באים אליו להתרחץ וליהנות מהשמש, לשחות ולצלול ולגלוש על הגלים. בעונות אחרות הוא מקום של אווירה - צעידה על החול, ישיבה על מרפסת מולו, צפייה בשקיעה, וצילומי רקע לאירוע משפחתי, לרומנטיקה ולפוסט בפייסבוק.

הנוכח ביותר והגדול ביותר הוא הים התיכון - מנהרייה בצפון ועד אשקלון בדרום, פּרוּשָֹה רצועת חוף אחת שאורכה 197 קילומטרים, מחולקת להרבה חופים קטנים. חלק מהחופים פרטיים או שוממים, האחרים פתוחים לציבור הרחב שבא בהמוניו - בעיקר בתקופת הקיץ אבל לא רק.

חוץ מהים התיכון, יש לישראלים עוד רצועת חוף זעירה, בעיר הדרומית אילת השוכנת לחופי ים סוף. אילת מנותקת משאר אזורי הארץ (ארבע שעות נסיעה במכונית מאזור המרכז), והריחוק הופך אותה ואת הים שלה למקום מפלט אטרקטיבי לנופשים ובליינים מהארץ ומהעולם.

עוד יש להם, לישראלים, את "ים כנרת" ואת "ים המלח" - שני אלו נקראים ים, אבל בעצם מדובר בשני אגמים גדולים, מוגבלים בשטחם. כל אחד מהם מציע אופי ייחודי משלו לישראלים ולתיירים.

ים ישראלי 1.jpg

הים שופע אסוציאציות שמוכרות לכל ישראלי:


מטקות – משחק חוף של כדור קטן ומחבטים גדולים, הנחשב לאחד המשחקים הלאומיים שלנו - שני שחקנים בבגדי ים אוחזים במחבטים, מעיפים כדור טניס ממחבט אחד לשני, ואף מתרחץ בים לא יפריע לזוגות הגברים או הנשים המשתלטים על פיסת חוף וקופצים בתוך החול.


מציל – זה שאחראי על הביטחון של המתרחצים. הוא נמצא רק ב"חופי הים המוכרזים", אלה שמותרים לרחצה על פי החוק, ורק בעונות הרחצה הרשמיות. יש לו עמדה מוגבהת, שנקראת גם "סככת מציל" או "מגדל מציל" - משם הוא מנהל את הממלכה שלו.

יש לו גם חסקה, סירת הצלה ייחודית שנרשמה בהיסטוריה כפטנט ישראלי, ויש לו כמה דגלים שהוא תוקע בחול ומכריז על מצב הים: דגל שחור – הים סוער מדי ואסור להיכנס למים בכלל, דגל לבן – הרחצה מותרת והכל בסדר, דגל אדום – זה מצב ביניים, ככה וככה, מותר להתרחץ אבל באופן מוגבל קרוב לחוף.


מוכר הארטיקים – רוכל שמסתובב עם צידנית ומוכר למתרחצים ארטיק או גלידה במחיר מופקע.


מדוזה – יצור ימי צורב שנטל מהישראלים את חדוות הרחצה בים ופגם בשלמות ההנאה ממנה. המדוזות הופיעה בחופי הארץ בשלהי המאה ה-20 והיו למטרד קבוע בחודשי הקיץ העמוסים ביותר בים.


ויש עוד משהו שיש בחופי ישראל וכנראה שאין כמוהו בעולם המערבי:

חופים נפרדים לגברים ונשים - בחופים אלה הרחצה מותרת רק לגברים או רק לנשים, ההפרדה מתקיימת בימים מסוימים בשבוע בעונות קבועות, ומוסדרת על פי החוק והתקנות, למען מתרחצים ומתרחצות דתיים, מכל הדתות, ששומרים על צניעותם.

(רשימת החופים הנפרדים כאן בקישור הזה)

חוץ מכל אלה

הים הוא גם שמש קופחת, לחות, קרם שיזוף, ארמונות בחול, שובר גלים, חנייה עמוסה, מגבות בשלל צבעים ומופע של גברים ונשים בבגדי ים לכל הגילים וגזרות הגוף.

הים הוא תפאורה נפוצה לצילומים של זוגות לפני חתונה. יש לו כמה שעות חסד ביממה, שבהן הוא מזרים בריזה לכל מי שמתגורר סמוך אליו אבל הוא גם מקור של לחות בלתי נסבלת שעוטפת את התושבים בערי החוף והשפלה.

מטקות בים 2.png

מטקות

דגל שחור.jpg

דגל שחור - ים אסור לרחצה

חסקה.JPG

סירת ה"חסקה"

מגדל הצלה.jpg

מגדל המציל - דגל אדום וחסקה

חתיכות היסטוריה

 

הים היה שער הכניסה ליהודים שהתיישבו בארץ ישראל.

כל אנשי "העליות" - מהעלייה הראשונה ועד החמישית, ורוב המעפילים מאירופה הגיעו באוניות מן הים, שהיה אמצעי תחבורה יחידי למעבר בין היבשות. האוניות עגנו בנמלים שנבנו בחופי הערים יפו, תל אביב וחיפה.

אחרי קום המדינה באו גם במטוסים וגם באוניות, אבל מוֹרֶשֶת הים כבר נחקקה במיתוסים על הפלגות וסערות ומלחמות.

 

כמה מהאירועים החשובים בהיסטוריה הישראלית התרחשו בים או לחופיו, וביניהם: הטבעתה של האוניה אלטלנה מול חופי תל אביב ורצח חיים ארלוזורוב שהתרחש על שפת ימה של תל אביב, אירועי ההעפלה והגעת המעפילים לחופי הארץ.

שתי הערים הגדולות ביישוב העברי, חיפה ותל אביב, התפתחו בעיקר בזכות הנמל שהוקם בחופיהן, והפך אותן למרכזי סחר ארצי ובינלאומי.

אחרי קום המדינה התפתחה התעבורה האווירית, במטוסים שנחתו והמריאו מנמל התעופה בן גוריון.

הים איבד את מעמדו כשער כניסה לעולים חדשים ולתיירים, אבל היה לחלק בלתי נפרד מההווי הישראלי. במיוחד בחודשי האביב והקיץ, בהם היה למקום בילוי אולטימטיבי. הישראלים באו בהמוניהם, ברכב פרטי או באוטובוסים מלאים עד אפס מקום, לרחוץ בין גליו, לשבת על כסא נוח בחול על שפת הים, ולהתענג מהשמש.

 

הים תפס מקום מכובד בתרבות הישראלית.

הוא היה מקור להשראה בשירים ובספרים, בהצגות ובסרטים. גיבוריהם היו רב חובל או מלח, ספינה ואוניה, דייג ומזח, חוף ונמל. היה בהם משהו רומנטי, אפוף מסתורין. הדמיון הפליג איתם מעבר לאופק הנראה לעין וקלט את המרחב הבלתי ידוע.

הזקן והים 2.jpg
בת_הים_הקטנה.png

מעמדו של הים החל להשתנות בשנות ה-90 של המאה ה-20.

אלפי מדוזות פלשו לישראל אחרי שעשו דרך ארוכה מים סוף, עברו בתעלת סואץ והגיעו לכל לחופינו. מה שנראה תחילה כעניין חולף התברר כתופעה קבועה שמתרחשת בכל שנה. מאז, נחילים של היצור הימי פוקדים את חופי הארץ מדי שנה בדיוק בחודשי השיא של עונת הרחצה בים, ומכות בצריבתן את כל מי שהן פוגשות בדרכן.

זו היתה מכה קשה למתרחצים ולכיף המיוחד שסיפקו להם הים, גליו וחופיו. רובם נאלצים להסתפק בשהייה על החוף וכניסה למים הרדודים, ולהימנע ככל האפשר משחייה ארוכת טווח. מי שרוצה חוויית שחייה במים מוצא לעצמו מקום באחת ממאות הבריכות הפזורות ברחבי הארץ.

במקביל, קטנה חשיבותו של הים כנתיב תחבורה. האופק היה קרוב ומה שמעבר לו – זמין ומהיר, בלי הפלגה ארוכה בים. הישראלים החלו לטוס לחו"ל בהמוניהם ומצאו שם חופי ים שקטים יותר, ציוריים יותר, ובעיקר: ללא מדוזות.

 

במלאת למדינה 75 שנים, ההפלגה בים היא עניין לעשירים בלבד, על יאכטות או לתיירים בשייט תענוגות (ה"קרוז").

אבל הים עדיין מקום לבילוי של קיץ, בעיקר למיליוני הישראלים שמתגוררים בערי החוף או בסמוך אליו, ולתיירים הנוהרים אליו מרחבי העולם. חופיו הם תפאורה רומנטית לאוהבים, מקום מפלט למתבודדים, מקום של מוזה למשוררים, והשילוב בין כל אלה משאיר את הים נוכח בהווייה הישראלית.

        זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".


מה היא כמוסת הזמן ?

לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת הזמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.

אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.

bottom of page