לקריאת הפרקים הקודמים - לחצו על הכותרת למעלה או בקישור כאן
שירת קרליבך - רעיון מוזיקלי
יֵשׁ דִּמְעָה קְטַנָּה בְּכָל שִׁיר
אֶל תִּנְגְּבוּ אוֹתָהּ, הִיא הַמַּתָּנָה שֶׁלִּי לָכֶם.
יֵשׁ רִקּוּד קָטָן בְּכָל תָּו
רִיקְדוּ אִתּוֹ עַד שֶׁנִּרְקֹד כֻּלָּנוּ יַחַד בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
(שלמה קרליבך בחוברת שצורפה לאחד מתקליטיו)
קרליבך כתב מאות רבות של שירים וניגונים. יש אומרים אפילו 1,000 או יותר.
לא כולם מוכרים וידועים. חלקם קטעי חזנות ממש, אחרים משולבים בקטעי סיפורים, ביניהם כאלה שידועים רק לציבור מצומצם של מעריצים נלהבים, אלה המלקטים כל פיסת מידע עליו, כל הקלטה וכל ניגון שלא התפרסם מעולם.
הלהיטים הגדולים שלו, שירים שכבשו את הלב היהודי בישראל וברחבי העולם כולו, הם הבסיס לפרסום הציבורי שזכה לו בחייו.
מדובר בכ-50 שירים מתקליטיו הראשונים, אותם הלחין וביצע, שיש להם מאפיינים מובהקים. הם הסגנון הייחודי שלו והם שירי הגרעין שממנו התפתחה המוזיקה החסידית המודרנית.
שירי קרליבך שונים מהשירים של הסגנונות המוזיקליים האחרים, מהסטנדרט המוּכָּר שלהם.
בשיר הסטנדרטי, המוּכָּר, בכל השפות בכל הז'אנרים האחרים - יש תוכן מילולי סדור על פי הקשר הגיוני. מילה אחר מילה, משפט אחרי משפט. יש בית ופזמון. יש לחן מסודר שהולך קדימה, ממילה למילה, ממשפט למשפט. בלי מתיחה מיותרת של הברות וצלילים.
מוזיקאי מקצועי שעוסק בהלחנת שיר סטנדרטי לא יעז להציע לחן שלא מתיישב טוב עם המילים. אילו עשה כך, זה היה מעיד על חוסר מקצועיותו.
אצל קרליבך, זה לא ככה.
אצלו, כמו בכל השירים החסידיים, יש מילים ויש לחן, והקשר ביניהם לא מתקיים על פי סטנדרטים או תבניות כאלו ואחרות.
הסגנון המוזיקלי בשירי קרליבך נשמע פשוט ובנאלי:
כל שיר מבוסס על פסוק אחד או שניים שנלקחו מכתבי הקודש היהודיים, ולחן קצר וקליט שמתנגן בליווי גיטרה. בדרך כלל, הלחן מבוסס על אקורדים בודדים, כמעט תמיד אותם אקורדים.
אין לו תבנית של שיר סטנדרטי. זהו שיר בלי בית ופזמון, אין בו מילים שכתב פזמונאי או משורר, עם התחלה וסוף וחיבור מורכב בין משפטים.
בדרך כלל יש בו מספר מצומצם של מילים, שניים שלושה משפטים, וזהו. כדי למלא את מסגרת הזמן המקובלת בשיר – שלוש דקות, פחות או יותר – "מותחים" את הלחן במספר צלילים שמתעכבים על מילה אחת. חוזרים שוב ושוב על אותן מילים, מתקדמים במילה אחת... מוסיפים קצת "אוֹי אוֹי אוֹי" ועוד קצת "לָה לָה לָה" ושוב חזרה ב"לופ" על המילים והלחן, עד שהמסגרת המוזיקלית מתמלאת, והזמן תם. מחיאות כפיים, ועוברים לשיר הבא, או לערוץ הבא בתקליט או בדיסק.
חדי שמיעה יוכלו לנסות שעשוע מוזיקלי:
לקחת לחן קרליבכי של שיר אחד, ולהתאים לפסוקים אחרים שיישלפו באופן אקראי, מהתפילה, מהתנ"ך או מהתלמוד. הם יגלו כי הלחן יסתדר יחד עם הטקסט החדש. ממילא אין תיאום מוחלט בין ההברה לצליל, וכל הברה בכל מילה יכולה לקבל כמה וכמה צלילים.
ותמיד אפשר להוסיף "אוי אוי אוי" ו"לה לה לה" ולהשלים את החסר.
מוסיקולוגים ואנשי מקצוע בתחום, יסבירו כי אין בשירים האלה תחכום מוזיקלי.
בניסוח המקצועי שלהם יאמרו כי בשירי קרליבך, הצלילים נעים במנעד קבוע בסולמות מינוריים בין שתי אוקטבות, והליווי נשען על שלושה או ארבעה אקורדים של גיטרה, לכל היותר.
את חובבי הזמר הקרליבכי זה לא משכנע.
פשטות ? חוסר תחכום ?
הם לא עוסקים בניתוח מקצועי, לא סופרים את האקורדים ולא מתעמקים במבנה המוזיקלי. הם מתחברים לשיר בגלל הרקע הדתי והתרבותי שלהם, בגלל שהמנגינה ערבה לאוזניהם והשיר "עושה להם את זה". מעניק את החוויה שהיוצר השתוקק להעניק להם.
קרליבך, או זמר ששר קרליבך, וכל מי שמצטרף לשיר, מתכוננים מראש לביצוע היצירה כחלק מהווייתם הדתית והרוחנית. עבורם, לכל מילה ולכל פסוק יש ערך של קדושה, כי הם לקוחים מ"כתבי הקודש". ממילא, כל החבילה היא מוצר מוזיקלי קדוש שיש לתת לו כבוד, להתייחס אליו בכובד ראש ולכוון אליו את כל החושים.
זוהי "הדְבֵקוּת החסידית" ממנה שאב קרליבך את סגנונו ויצירותיו, וממנו והלאה...המשיכה המוזיקה החסידית המודרנית ופרשה כנפיים והיתה לז'אנר בפני עצמו.
"סגנון קרליבך" הוא רעיון מוזיקלי.
כוחו ועוצמתו נשענים על השילוב בין הלחן הקליט לבין הפסוק שנבחר על ידי היוצר, ובו מילים בעלות משמעות נוגעת ללב ולנשמה, ויש בהן מוסר השכל דתי או רוחני.
הנה כמה פסוקים כאלה שמהם עשה קרליבך שיר, כל אחד שיר בפני עצמו:
* אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי. עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
* וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה.
* לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי.
ועוד ועוד פסוקים ואמרות בעלי תוכן מילולי שמוצאים את מקומם בנשמתו של המאזין.
ייחודו של קרליבך באה לידי ביטוי ביכולת היצירתית לשלוף את "המילים הנכונות" ולחבר אותן עם הלחן ש"תופס את האוזן".
למשל, הפסוק: "וּבָאוּ הָאוֹבְדִים מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָים" יכול היה להישאר משפט תנ"כי מתוך נבואותיו של הנביא ישעיהו, עד שהגיע קרליבך. הוא ניחן בכישרון למצוא דווקא את המילים האלה ולהתאימן לתקופה בה התפרסם השיר – שנות המאבק לשחרור יהודי ברית המועצות.
ברגע אחד השיר קיבל משמעות לאומית: הנה החזון הולך ומתגשם ובאים היהודים האובדים מארצות אחרות, אל עיר הקודש ירושלים.
"לולי תורתך שעשועיי
אז אבדתי בעוניי"
לצפייה ישירה - לחצו כאן
"ובאו האובדים מארץ אשור
והנידחים מארץ מצרים"
לצפייה ישירה לחצו כאן
לביצועיו המקוריים של קרליבך נוספים הכריזמה האישית שלו, הלהט שהביא לשיר, קולו המיוחד וה"שואו" שנתן למאזיניו.
כל אלה נעלמו אחרי מותו, יחד עם המורשת המקורית שלו.
במקומם יש הרבה גירסאות כיסוי שמייצגות את המהפך שהתחולל בשירתו - זה כבר לא כל כך קרליבך. זה יותר חסידי/דתי/אמוני. זוהי התפתחות סגנונית שלוקחת מהשיר את רעיונותיו המקוריים ואת מטרותיו של היוצר.
חתיכות היסטוריה
הרעיון הקרליבכי אינו מקורי.
קרליבך לא המציא אותו, אבל הוא שדרג אותו, ושילב בין העבר להווה.
קדמו לו אדמו"רים וחסידיהם באירופה, שצירפו מנגינה למילים מכתבי הקודש. את הלחן חיברו בעצמם או שאימצו נעימות של העמים הסלאביים, הצוענים, הרוסים.
השילוב הזה, שנקרא: "ניגון", נשמע בשירת רבים סביב שולחנות ערוכים בהתוועדויות חסידיות כמו ה"טיש" אצל הרבי. כשהיגרו האדמו"רים וחסידיהם מאירופה, בתחילת המאה ה-20, הביאו איתם את הניגונים שהיו חלק בלתי נפרד מההוויה היומיומית שלהם, לקהילותיהם באמריקה ובישראל.
קרליבך, שהסתובב בחצרות חסידים ואדמו"רים בארצות הברית, והיה שליח שלהם לקירוב יהודים אל היהדות, הכיר היטב את הניגונים שהיו כלי משמעותי בארגז הכלים היהודי שלהם.
ייחודו של קרליבך היה בדרך שבה הנגיש את הניגונים לקהל היהודי הצעיר, בני הדור שצמח אחרי חורבן הקהילות היהודיות באירופה במאורעות שואה.
כשהחל ללמוד לנגן על גיטרה, נחשף למוזיקה האמריקאית שנשמעה בשנות ה-50. אוזניו שמעו שירי פולק אמריקאי (Folk) - שירי קאנטרי, סגנונות הבלוז, ושירי הנשמה, שבקעו ממקלטי רדיו, מתקליטים ומפיהם של זמרים ולהקות.
במיוחד הוקסם ממוזיקת הגוֹספֶּל (Gospel) – שירי דת שנועדו להביע אמונה אישית או ציבורית, ודבקות ב"חיים נוצריים". הגוספל נוצרה כדי לתת חלופה דתית נוצרית למוזיקה הפופולרית החילונית.
הגוספל היתה לקרליבך מקור השראה ליצירת מוזיקה מקבילה ביהדות.
הוא סינתז את הרעיון עם הניגונים הישנים מהעיירה היהודית - בחר פסוק מכתבי הקודש שעורר בו השראה רוחנית, והלחין את מילותיו בסגנון הניגונים האירופאיים ששואבים את השראתם מהעמים סביבם.
כך התקבל מוצר מוזיקלי שמורכב מטקסט דתי שיכול לחדור אל ליבם של המאמינים היהודים ולספק להם חוויה דתית מוזיקלית, ממש כמו הניגון הישן והטוב מחצרות החסידים.
הם יכולים לשיר אותו ולהרגיש חוויה רוחנית.
הו...איש חוטא Oh…Sinerman
מורשת קרליבך, שצצה בעשורים שאחרי מותו, מתעלמת מהרפרטואר המקורי של קרליבך, בשנות ה-60 וה-70.
ברפרטואר הזה נכללו שירי גוספל מובהקים, אותם השמיע לקהל שלו בכל רחבי העולם. גם בישראל. אחד מהם היה השיר Sinnerman אותו נהג לבצע כמעט בכל הופעה, ואף הקליט אותו באחד מתקליטיו הראשונים.
Sinnerman הוא שיר רוחני מסורתי אפרו-אמריקאי שהוקלט על ידי מספר מבצעים ושולב במדיה ואומנויות רבות אחרות. המילים מתארות חוטא המנסה להסתתר מהצדק האלוהי ביום הדין. הביצוע המפורסם ביותר של השיר היה של הזמרת האפרו-אמריקאית נינה סימון, שניהלה עם קרליבך קשרים מקצועיים ורומנטיים.
נינה סימון שרה בסגנון שנשמע קרוב יותר לרוח הספיריצ'ואלז הכושי.
הביצוע של קרליבך היה דומה יותר לביצוע של להקת "האורגים" (The Weavers) בעיבוד שנשמע קרוב יותר למוזיקה ספרדית/צוענית.
Oh Sinnerman הביצוע של הרב שלמה קרליבך
לצפייה ישירה ביוטיוב - כולל המילים - לחצו כאן
שירת קרליבך ייחודית מאד בסגנון הביצוע שלה, ובדרך שבה קרליבך שר את השירים.
מלבד כל האמור בפרק הזה, יש לה עוד מאפיין אחד בולט והוא ראוי לפרק נפרד, כי הוא מרמז על הקהל שהתאהב בו ובסגנונו, ועל הכיוון שאליו הלכה כל המוזיקה החסידית.
הכיוון הזה, יכול לאותת על הדרה תרבותית, או על קירוב תרבותי. תלוי בעיני המתבונן ובאוזני השומע.
על כך בפרק הבא:
זהו פרק שמיני בביוגרפיה המרתקת של הזָמָר החסידי שלמה קרליבך – חלוץ ופורץ דרך שהניח את התשתית לז'אנר המוזיקה החסידית של ימינו.
לקריאת כל פרקי הסדרה בתוכן העניינים בקישור הבא :
(10 פרקים - קישור נפרד לכל פרק)
תחקיר, כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד