מוצאו של קרליבך - ממשפחת רבנים שהיגרו מגרמניה לארצות הברית.

באמריקה הוא למד בישיבות מהזרם הליטאי, והסתובב בחצרות חסידים ובריכוזים יהודיים של משפחות מהגרים מאירופה.

עברית לא היתה שפת האם שלהם. בישיבות ובבתי כנסת, כמו גם בהתנהלותם היומיומית, דיברו באנגלית וביידיש וניהלו אורח חיים יהודי, עם מנהגים וערכים שהביאו מאירופה.

בשפה העברית לא השתמשו בחיי היום-יום. העברית היתה "לשון קודש", שמצויה רק בתפילות, בתנ"ך ובתלמוד, בספרי הגות ומחשבה. וכשעשו בה שימוש, הגו אותה בהגייה ייחודית שאופיינית לדוברי היידיש - הגייה של המילים במלעיל ולא במלרע, כפי שהיה מקובל בישראל. וכמו ביידיש ביטאו אותיות בלשונם המיוחדת.

הגייה זו באה לידי ביטוי גם באופן שבו דיבר קרליבך וגם בדרך בה שר את שיריו.

במקום " אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי" הוא שר "אֶסוֹ עֵינָיי אֶיל הֶהוֹרים מֶיאוֹיִין יוּבוֹי עֶ-זרִי".

במקום " הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר" הוא שר "הִיסנוֹעוֹרִי מֵי-עוֹפוֹר".

" יָמִין וּשְׂמֹאל" הוא שר "יוֹמִין אוּסמוֹיל"

וכך הלאה.

גם הלחנים שחיבר מבוססים על ניגוני החסידים מאירופה, וניכרת בהם השפעת העמים הרוסים, הצוענים והסלאביים.

 

זה היה אך טבעי שקהל הבית שלו בישראל היה, במשך שנים רבות, בעיקר של אנשים ממשפחות אשכנזיות, שמוצאן מארצות ביבשת אירופה, ואוזנם היתה רגילה לעברית, הגלותית, היידישאית, אותה שמעו בבית הוריהם.

לעומתם, ציבור גדול בחברה הישראלית, ה"מזרחים" יוצאי קהילות יהודיות בארצות האסלאם, לא יכלו להתחבר בטבעיות אל הסגנון של קרליבך, שמקורו בתרבות שהיתה זרה להם.

​​

ארבעה עשורים אחרי מותו, המוזיקה החסידית המוכרת בימינו כז'אנר ייחודי בפני עצמו, וייחודי למגזר החרדי בארץ ובעולם - ממשיכה לעשות שימוש בהגייה זו של המילים בעברית, כמו במאפיינים אחרים של שירי קרליבך.

במאה ה-21, הציבור החרדי התרחב, ומכיל בתוכו גם מזרחים שקיבלו עליהם את אורח החיים החרדי שהביאו האשכנזים מאירופה. זו היתה חבילת ערכים שכוללת גם את העברית היידישאית, כמו גם המנגינות שיובאו משם.

​

אצל החרדים, השמירה הקנאית על "לשון הקודש" הגלותית היא עניין שנראה עקרוני מאז ומתמיד. עוד בחייו של קרליבך.

זמרים ישראלים שביצעו את שיריו, כמו בשירי פסטיבל הזמר החסידי, הגו המילים בשילוב ייחודי  – המילים במלעיל, כמו אצל דוברי יידיש, אבל האותיות עצמן בהגייה עברית "תקנית". כך למשל בשיר המפורסם ביותר שלו מהפסטיבל, "והאר עינינו", המילים: תוֹרָתךָ ולא תוֹירוֹסיחוֹ, מִצווֹתֶיךָ ולא מִצווֹיסֵיחוֹ.

ביצועים כאלה, בעברית ישראלית תקנית, נדחו על ידי המגזר החרדי.

אצלם פתחו את השער למוזיקה חסידית, אבל רק כזו ששרים אותה בעברית היידישאית, בטעם הגלות הישנה והטובה בעיניהם. הדחייה קיימת גם שנים רבות לאחר מותו, גם אחרי שקיבלו את שיריו והפכו אותם ללהיטים - השירים המסחריים לא נכללים ברשימות ההשמעה שלהם בשבתות ובחגים, בשמחות משפחתיות, בישיבות ובתי הכנסת. בגלל הלבוש החילוני שקיבלו.