לקריאת הפרקים הקודמים - לחצו על הכותרת למעלה או בקישור כאן
קרליבך וההִיפָּאלָאך הקדושים
באמצע שנות ה-60 התפתחה בארצות הברית תופעת "תרבות הנגד", שאותה הובילו צעירים שנקראו "היפים" (Hippies).
ההיפים מרדו במוסכמות הקיימות ופנו כנגד הסדר המקובל של דור ההורים. הם גידלו שיער ארוך, לבשו בגדים מרושלים וצבעוניים, התכנסו לפסטיבלי מוזיקה ושוטטו ברחובות ובפארקים עם גיטרות בידיהם, התגודדו בקומונות ועישנו סמים קלים וקשים. הם חרטו על דגלם את המאבק לשלום, פתיחות, שוויון, חופש, אהבה חופשית ואחווה בין כל בני האדם.
"ילדי פרחים" כינו אותם, בגלל הפרחים שהצמידו לשיער והיה לסמל מסחרי של דור הצעירים המורדים.
מיליוני צעירים וצעירות אמריקאים נסחפו בזרם התופעה, והציפו את האוניברסיטאות בכל הערים מחוף עד חוף. ריכוז גדול ביותר של היפים התרכז בסן פרנציסקו בקליפורניה.
קרליבך נישא על גלי הזרם.
"הרביי המזמר" מצא חן בעיניהם של אמריקאים רבים שנסחפו ברוח התקופה. הוא נחשב בעיניהם נציג אותנטי של היהדות, אחד שיודע לדבר בשפתם ולהיות פרטנר לשיח מקרב לבבות בין הדתות. הוא הגיע לכינוסים תיאולוגיים בהשתתפות כמרים נוצרים, פגש סטודנטים באוניברסיטאות, עימם הפגין למען אחווה בין בני האדם, התרועע עם גיבורי התרבות של ילדי הפרחים, כמו: בוב דילן, ג'וני מיטשל, ג'פרסון איירפליין – זמרים ולהקות שהצמיחה תופעת תרבות הנגד.
ההיפים אהבו אותו, והוא אותם.
הוא גילה ביניהם אלפי צעירים וצעירות יהודים שהיו חלק בלתי נפרד מההמון הסואן של ילדי הפרחים. צעירים אבודים, רגע לפני התבוללות. "הִיפָּאלָאך" הוא קרא להם, וקיבץ אותם סביבו. שר להם פסוקים מהתפילות, סיפר להם סיפורי חסידים, דיבר על ליבם, הזמין אותם "לעשות איתו שבת".
בהשפעתם, וברוח התקופה, האריך את שיער ראשו ונראה דומה ל"היפים הקדושים" שלו.
קרליבך וה"היפאלאך" בשנות ה-60
ככל ששקע בתרבות הנגד, הלכה וגברה הביקורת נגדו, מתוך הקהילות היהודיות השמרניות.
בממסד הרבני האורתודוקסי והחרדי באמריקה התייחסו אליו כמי שנטמע בקרבם, עובר קווים אדומים ביחסי גברים ונשים, ונתקו את קהלם מכל מגע עימו.
הוא לא נבהל ולא עצר את דרכו.
גם הביקוש להופעותיו בחו"ל לא עצר, והוא המשיך להסתובב בעולם. הופיע באולמות גדולים ומפוארים, במוסדות חינוך וכינוסים דתיים, ובכל מקום שהגיע אליו, עשו לו כבוד. הוא פגש ראשי מדינה, ואישי ציבור שנהנו מהופעותיו וביקשו לפגוש את הרב היהודי יוצא הדופן.
בהופעה אחת בלתי נשכחת, ב-1965, בעצרת למען יהודי ברית המועצות שהתקיימה בפראג, שר לראשונה שיר שהלחין למשפט תנכ"י שעבר עיבוד מילולי: "עוד אבינו חי, עם ישראל חי" – שיר שהיה לחלק בלתי נפרד מהתרבות היהודית בישראל ובעולם כולו.
במהלך השנים השיר יעבור שדרוג ויהיה סוג של המנון עבור ישראלים חדורי רוח לאומית ברגע של אופוריה לאומית או בעתות משבר.
קרליבך בהופעה המונית לפני יהודים בעצרת למען יהודי ברית המועצות
עוד אבינו חי - ביצוע מקורי של קרליבך
להאזנה לחצו על הסרטון או כאן בקישור ליוטיוב
באותה שנה, 1965, חיכו לו מעריציו בישראל לשיר יחד איתו, כמדי שנה, והוא לא בא.
כשהגיע, שנה לאחר מכן, כבר ניכרו עליו סימני התקופה – תלתלי ראשו התארכו מעט ולבושו נראה מרושל יותר. רבים תהו כבר אז האם קרליבך עצמו משתמש בסמים. הביוגרפיות שנכתבו עליו מערפלות את התשובה, אבל הוא עצמו, בראיון שהעניק לעיתון הארץ סיפר כי "כתב חמישה שירים בטריפ אחד תחת השפעת סם ל.ס.ד".
אחת מהופעותיו באותה שנה, התקיימה במועדון החמאם שהקימו דן בן אמוץ וחיים חפר – שני פורקי עול מובהקים שזלזלו במסורת היהודית והובילו גל תרבותי חדש, חילוני, מתריס ומורד בכל המוסכמות של העם היהודי. ממש ברמה של "כפירה בעיקר" עבור כל אדם דתי. קרליבך הוזמן לשם על תקן של רב ליברלי, אטרקטיבי, מחובר חזק אל רוח תקופת ה"סיקסטיז", שאותותיה כבר ניכרו בישראל.
הקהל שמילא את המועדון היה מגוון - חילונים שעבורם הרבי המרקד היה אטרקציה, במיוחד כששילב בהופעה את שירי הדת הכושיים ואת המוסיקה האמריקאית. היו שם גם חובשי כיפות ונשים עם כיסוי ראש, כאלה שחצו את הגבול והגיעו לחמאם, מועדון שכבר אז היתה לו תדמית של מועדון אפוף באווירה מופקרת, ממש "פּרִיצוּת".
קרליבך היה יכול להיות נקודת חיבור בין שני הקהלים, אבל הוא הלך אל האוטופיה המושלמת מבחינתו: קירוב לבבות מוחלט ושלום בין העמים, בין הדתות והאמונות, בין המגזרים, בין המינים.
בקהל הבית שלו בישראל, עוד לא ידעו בדיוק מה עובר על גיבור התרבות שלהם.
השמועות מאמריקה הגיעו גם לכאן והשתלבו במידע על תרבות הנגד, על ההיפים וילדי הפרחים. במגזר הדתי קיוו שמדובר בשיגעון חולף אבל רוחות הסיקסטיז נשבו בכל רחבי העולם ושלחו ניצוצות של השראה למוזיקה הישראלית. גיבורי תרבות חדשים עלו לקדמת הבמה, להקות קצב של פרועי שיער עלו על במות הדיסקוטקים, והגיטרות הפשוטות הוחלפו בגיטרות חשמליות.
צעירי המגזר הדתי-לאומי הסתפקו בשירת קרליבך והוסיפו לצרוך אותה, בלי התופעות הנלוות לאישיותו.
בסניף של תנועת בני עקיבא או בפנימייה של הישיבה התיכונית, נערים צעירים חובשי כיפה סרוגה אחזו בידם גיטרה ושרו להנאת הסובבים אותם, את שיריו יחד עם שירים עממיים בעלי נימה שמרנית ללא מילים בוטות או מעוררות מחלוקת כמו שירי אהבה וכל מה שעוסק בעניינים שבינו לבינה.
המודל שלהם היה "הרבי המרקד", והגיטרה שניגן בה החליפה מבחינתם את הכינור היהודי הישן שסימל את העיירה היהודית ואת כל סממני הגלות.
ואז הגיעה מלחמת ששת הימים.
כל הקלפים בחברה הישראלית התערבבו, גם בתרבות וגם במוזיקה.
"שפכי כמים ליבך" - מתוך תקליט בשם הזה הופק ב-1965
לצפייה ישירה ביוטיוב לחצו על הקישור כאן
בפרק הבא:
מלחמת ששת הימים מביאה אווירה של קודש אל החברה הישראלית.
קרליבך שקוע בעבודת הקודש שלו, מקים "בית אהבה ותפילה", מוותר על קהל הבית שלו ומוצא קהל חדש, נלהב ומחבק.
זהו פרק רביעי בביוגרפיה המרתקת של הזָמָר החסידי שלמה קרליבך – חלוץ ופורץ דרך שהניח את התשתית לז'אנר המוזיקה החסידית של ימינו.
לקריאת כל פרקי הסדרה בתוכן העניינים בקישור הבא :
(10 פרקים - קישור נפרד לכל פרק)
תחקיר, כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד