כהן ולוי
שני שמות משפחה, הנפוצים ביותר בישראל.
כהן ולוי הם לא שמות משפחה רגילים אלא סוג של תואר. מי שנושא את אחד מהשמות האלה, משתייך לאחת משתי שושלות משפחתיות עם ייחוס ומעמד דתי ביהדות, בכלל, ובחברה הישראלית בפרט.
זהו "ייחוס שקט", שקיים מתחת לפני השטח. לא מדברים עליו. סוג של "עניין פנימי" בחברה היהודית בכל מקום בעולם, ובמיוחד בישראל שהיא בהגדרה מדינת העם היהודי. הוא אינו בא לידי ביטוי בשיגרה היומית של הישראלים, אך הוא יציב וקיים, ויש לו חיים משלו כבר אלפי שנים.
המעמד עובר מאב לבן, גברים בלבד.
נכללות בו זכויות וחובות בעלות משמעות דתית כה חזקה שאי אפשר לבטל אף אחת מהן. גם כאלה שכבר אינן תואמות את המציאות במדינה דמוקרטית ואת הלכי הרוח של החברה הישראלית במאה ה-21.
בין שתי השושלות – "כהן" היא הבכירה והמיוחסת יותר. לצאצאיה חובות וזכויות הנוגעות למעמדם האישי ומשפיעות על אורח חייהם.
לצאצאי משפחת לוי - מעט זכויות, בעיקר בטקסים בעלי אופי דתי.

מעמדם וייחוסם מלווה את העם היהודי מימי קדם, מהתקופה שהתגבשו לעם.
כבר בתורה נקבע כי בני משפחת כהן ("כהנים") ובני משפחת לוי ("לוויים") מיועדים לנהל את טקסי הפולחן של העם היהודי, ולכן הם בעלי ייחוס ומורמים מהעם.
מעמדם הגיע לשיא בתקופות בהן היה קיים בית המקדש – המרכז הרוחני והפולחני החשוב ביותר בהיסטוריה של העם היהודי. שם, בשתי בתי המקדש, ה"כהנים" היו המעמד הדתי המבצע - הם הקריבו את הקורבנות וביצעו את כל עבודות המזבח וההיכל; ה"לוויים" סייעו להם וכן מילאו תפקידי שירה, נגינה, שערים וניהול אחסון בתוך מתחם המקדש.
בית המקדש האחרון נחרב לפני כ-2000 שנה.
הטקסים והפולחנים אינם מתקיימים עוד, והעם היהודי התפזר לקהילות שונות ברחבי העולם. מרכז הכובד הקהילתי עבר לבית הכנסת, בו נעשה שחזור טקסי הפולחן באמצעים מילוליים בלבד - בתפילות, בלימוד ובדרשות. בכל קהילה המשיכו לזכור את חורבן הבית ולשלב בזיכרון את התקווה הנצחית להקמתו מחדש כחלק מגאולה שלימה של העם היהודי.
מאז חורבן הבית, משפחות הכהנים והלוויים איבדו את כוחם אך לא את מעמדם וייחוסם.
לאורך כל הדורות, חז"ל וכל מתווי הדרך שבאו אחריהם, הותירו אותם בהמתנה דרוכה לגאולה ולהקמת בית המקדש השלישי, ועד שזה יקרה הם נדרשים לשמור על "טוהר הייחוס והמעמד".
%2C%20artist%20unknown%2C%201692_%20Jewish%20Museum.jpeg)
משה ואהרון הכהן (אבי שושלת הכהנים) עם לוחות הברית אמן לא ידוע, 1692. המוזיאון היהודי לונדון - ויקימדיה.
טוהר הייחוס והמעמד מעניק להם זכויות ומחייב אותם בחובות.
הזכויות הן בעיקר סמליות, בהקשרים של טקסים בעלי אופי דתי. כך למשל, בתפילות שמתקיימות בבתי הכנסת - הכהנים מקבלים את זכות הראשונים להתכבד ב"עלייה לתורה" שמתקיימת שלוש פעמים בשבוע, ומיד אחריהם נקראים הלוויים, ורק אחרי ששני אלה עלו ובירכו את ספר התורה, מגיע תורם של האחרים להתכבד.
ועוד בבית הכנסת: הכהנים גם נוהגים לברך את קהל המתפללים ב"ברכת כהנים" מיוחדת שחוברה עבורם.
יש להם גם צ'ופרים מיוחדים בטקסים דתיים, כמו: פדיון הבן הבכור ובתרומות ומעשרות.
הלוויים פחות מורגשים, ונהנים מזכויות יתר קלות בטקסים הדתיים.
החובות – זה כבר סיפור אחר.
הן מעשיות יותר, והן חלות על הכהנים בלבד.
כל אחד מהגברים בשושלת הכהנים מחויב להישאר "טהור" וראוי, מוכן לרגע שבו ייקרא לדגל.
לכן חלות עליהם מחויבויות הלכתיות ברמה האישית. הבולטת שבהן: האיסור להתחתן עם גרושה, או עם מי שידועה בציבור כפרוצה (אשה זונה). מגבלה נוספת: על פי ההלכה היהודית נאסר עליהם להיכנס לבית קברות מחשש שתידבק בהם "טומאה" של מתים. יהודים דתיים ושומרי מסורת מקפידים על המגבלה ואינם משתתפים בטקסי קבורה ובאזכרות שמתקיימות על קברי הנפטרים.
טקס "ברכת כוהנים" המונית בכותל המערבי.
הטקס מבוסס על האמונה כי ברכה שנושא הכהן
יש לה משמעות מיוחדת
כל החובות והזכויות של כהנים ולווים תקפות גם במאה ה-21, בכל הזרמים האורתודוקסיים בעולם היהודי, וגם בישראל.
אצל הזרמים המודרניים, רפורמים וקונסרבטיבים, הפכו אותן לסמלי רשות או ביטלו אותן לגמרי.
במציאות הישראלית, מחוץ לבתי הכנסת, אין לכהן ולוי פריווילגיות מיוחדות.
אף אחד מהם לא מקבל זכות קדימה בתור, הם לא זכאים לקידום בעבודה רק בגלל השם, אין להם הנחות מסחריות ולא טיפול רפואי חריג, והם לא נהנים מאשראי בנקאי ייחודי או מעדיפות במכרזים...
ובכל זאת,
צאצאי משפחת כהנים ולוויים שומרים בקנאות על שם המשפחה שלהם ואינם מחליפים אותו בשם משפחה אחר. גם בתהליך הממושך שעבר על החברה הישראלית בו נושאי שמות משפחה לועזיים החליפו את שם המשפחה לשם עברי – הם לא עשו זאת.
הדתיים והמסורתיים – רואים בכך מחויבות דתית, מחויבות שקטה שחייבים לשמור עליה. עבורם זה כמו תכשיט יקר שעובר מאב לבן, או סוג של שטר בעל ערך שיכול, אולי, להיפרע יום אחד.
אצל חילונים אין משמעות להיותם כהן או לוי, ועדיין, הם נצמדים אל שם המשפחה ואינם משנים אותו. מי שנושא שם משפחה כזה, יכול לומר לעצמו: אולי זה לא מועיל אבל בטח לא מזיק. מה גם שהשם נשמע עברי לגמרי, אז למה להחליף ?
לפעמים צאצא למשפחת כהנים משלם מחיר אישי כבד על היותו כזה.
אם הוא מתאהב באשה גרושה, אין סיכוי שבית הדין הרבני יאשר לו להתחתן איתה. ובגלל שהסמכות לרשום בני זוג כנשואים ניתן בחוק לממסד הדתי, האורתודוכסי, הדרך היחידה לעקוף אותם זה להירשם לנישואים במדינה אחרת. תעודת נישואים כזו יש לה תוקף חוקי גם בישראל.
גם אז, בני הזוג אמנם יוכלו להיות נשואים על פי החוק, אבל הנישואין האלה יטילו כתם דתי על הילדים שיוולדו להם. כתם לא נעים שעלול לפגוע בהם בעתיד כשהם ירצו להתחתן, או אם יחזרו בתשובה.
מי שאינו יהודי או ישראלי, לא יוכל להבין איך אנשים רבים כל כך מוכנים להישאר במעמד שאינו מקנה להם זכויות ממשיות, וגרוע מזה: מטיל עליהם מגבלות ועלול לסבך אותם עם הממסד הדתי בישראל.
אבל זוהי עובדה:
השמות כהן ולוי הם שמות המשפחה הנפוצים ביותר בישראל. מאז קום המדינה, בכל הטבלאות שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הם מדורגים ב-2 המקומות הראשונים בפער ניכר מהשמות שבאים אחריהם בדירוג.

כהן זה לא רק כהן
במאה ה-18, כשהתבסס תהליך הוספת שמות משפחה ביבשת אירופה, גם היהודים נדרשו להוסיף לעצמם שם משפחה. כל משפחה אימצה שם שבחרה או שבחרו עבורה, על פי קריטריונים שונים.
צאצאי הכהנים והלוויים לא חיפשו לעצמם שם ייחודי, אלא אימצו את תואר הייחוס שנוסף לשמם כשם משפחה – כהן ולוי. לפעמים התאימו אותו לתעתיק המקובל בשפה המקומית: כך התקבלו שמות כמו: כהנא, קוגן וקפלן – לכהנים; לוין, הלוי, או לוויאן – ללוויים.
במקרים רבים, השתמשו בהתחכמות מילולית. למשל: שם המשפחה כ"ץ מורכב מראשי תיבות של כהן צדק. רבים מבני שושלת כהנים אימצו אותו, ועד היום זהו אחד משמות המשפחה הנפוצים ביותר בארץ ובעולם היהודי, ונמצא בין עשרת הראשונים בדירוג הלמ"ס.
כהן, יהדות ודמוקרטיה
מדינת ישראל הוקמה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
לפעמים, ערכי היהדות מתנגשים בערכי הדמוקרטיה, ויוצרים ויכוחים וחיכוכים שמגיעים לבתי משפט ואף עולים על סדר היום הציבורי.
לאורך שנות קיומה של המדינה, צאצאי כהנים אתגרו את נקודות המפגש בין שתי הערכים האלה. כהנים שרצו להתחתן עם גרושה סורבו בבקשתם להירשם כזוג נשוי על ידי "רשם הנישואין" שהוא גוף דתי מהזרם האורתודוכסי. הם פנו לקבל סעד מבית המשפט אך נתקלו בפסיקות שקבעו כי רישום הנישואין, על פי החוק הישראלי נתון אך ורק לנציגי הממסד הדתי אורתודוכסי.
בשנות ה-60 נעשה ניסיון סנסציוני לאתגר את המערכת.
היה זה, לא פחות ולא יותר, שופט בבית המשפט העליון, חיים כהן, שהחליט להתחתן עם אשה יהודיה במעמד של "גרושה". השופט כהן, שעל פי ייחוסו המשפחתי נמנה על שושלת הכהנים, הכיר היטב את החוק בישראל, אך בהיותו חילוני מוצהר התעקש להתחתן עם בת זוגו ולתת לנישואים תוקף רשמי. במקום להתמודד עם הממסד הדתי האורתודוכסי בישראל, בני הזוג טסו לניו יורק והתחתנו שם על ידי רב יהודי מהזרם הקונסרבטיבי. עם תעודת הנישואים הזו שנרשמה בחו"ל, יכלו להירשם כזוג נשוי בישראל.
במדינת היהודים הצעירה, שעוד לא מלאו לה 20 שנה, זו היתה שערורייה של ממש, כולל: כתבות בעיתונות העברית, הצהרות גינוי של ראשי הצבור הדתי, ושאילתא בכנסת שעליה השיב שר המשפטים כי לא השופט כהן לא עבר על החוק.
הידיעה המרעישה יצאה מגבולות הארץ והגיעה לכותרות העיתונים ברחבי העולם, שדיווחו על שופט בבית המשפט העליון הישראלי שאינו יכול להינשא במדינתו. רבים ציינו את המוניטין שצבר כהן כחבר ועדת האו"ם לזכויות אדם, ואת הפרדוכס המשתמע מהאירוע. כהן הגיש את התפטרותו מהוועדה, אך חבריו ביקשוהו לחזור בו וכך עשה.


מימין: חיים כהן, שופט בית המשפט העליון
משמאל: אשתו, ד"ר מיכל זמורה כהן
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.