קטעים ואנקדוטות
מהווי יהודי כורדיסטאן
מתנות חתונה
במעוז ציון, על מורדות הקסטל בין הרי ירושלים,נהגו המתיישבים מעולי כורדיסטאן לחגוג חתונות כמיטב המסורת הכורדית – עם דולא (תוף) וזורנא (חליל), וריקודים עד השעות המאוחרות של הלילה.
מנהג ייחודי המשיך להתקיים בחתונות שנערכו בשנות ה-50 וה-60, ונקרא טקס הענקת המתנות.
בשעה שכולם התיישבו סביב השולחנות הערוכים ועמוסים בכל טוב, נפתח שולחן אחד במרכז האולם. עליו הונחו כל המתנות שהביאו האורחים – תכשיט זהב, סט צלחות מפואר רדיו טרנזיסטור או מוצר אישי מיוחד, וכמובן מעטפות ובתוכן שטרות כסף. הכָּרוֹז, שניהל את הטקס פתח במתנות קרובי החתן – מתנה אחר מתנה לקח בידו, הסיר ממנה את הצלופן, בדק את שם היצרן, הרים את המתנה בידו והכריז על איכותה של המתנה ושמו של הנותן. אחר כך עבר למתנות קרובי הכלה בהכרזות, ואז הגיע השיא: בעלי מעטפות הכסף ששמרו אותם בכיס וחיכו לרגע. אחד אחד ניגשו אל הכרוז ומסרו בידיו את המעטפה. הוא פתח אותה, ספר בקול רם את השטרות והכריז: "פלוני בן פלוני נתן מאה לירות...ופלוני בן פלוני מאה וחמישים לירות".
ככל שהיה הסכום גבוה יותר כך גברו קולות ההתפעלות והעצימו את גאוותם של נותני המתנות יקרות הערך.
השטיח של רבי מאיר בעל הנס
בשנות ה-40 הגיעו שליחים מארץ ישראל לקהילות היהודים בכורדיסטאן.
הם הגיעו בשליחות מוסדות שונים של היישוב העברי כדי להביא אליהם את בשורת הציונות והמדינה העברית שהולכת ונרקמת. מצבם של יהודי כורדיסטאן לא היה עדיין נורא, ורבים מהם התפרנסו בכבוד ולא מיהרו להיענות להצעה לעלות לארץ. אבל יכול בתוך ליבם קיננה התקווה שיוכלו בקרוב להגשים חלום בן אלפי שנים ולשוב אל ארץ אבותיהם. חלום שהיה חלק מהווייתם, ובא לידי ביטוי בתפילותיהם לירושלים הבנויה ושסיום הגלות.
יום אחד הגיע לעיירה עקרא, שליח מארץ ישראל שסיפר להם כי הוא מתגורר בעיר טבריה, בה מצוי הקבר של רבי מאיר בעל הנס. יהודי הקהילה אירחו אותו בביתם וכיבדו אותו בהכנסת אורחים חמה השמורה לאנשים חשובים מאד. הם שמעו בשקיקה סיפורים שסיפר להם על הניסים שמחולל הקבר למי שמשתטח עליו, ועל העיר טבריה כולה הפורחת על שפת אגם. תוך כדי ההתלהבות שאחזה בהם, שלפו המארחים שטיח יקר ערך, מסרו אותו לשליח ולא הניחו לו עד שהבטיח להם כי בשובו ארצה יניח בשמם את השטיח בקבר רבי מאיר בעל הנס, ויהיה להם השטיח מקור לישועה ופרנסה טובה.
רק אחרי שנים אחדות, כשעלו כולם לישראל, ובאו אל הקבר, נדהמו לגלות כי השטיח היקר שלהם איננו שם. הם מיהרו לביתו של אותו שליח וראו את השטיח מקשט את סלון ביתו...
כורדים מהגרים בבגדד
בתחילת שנות ה-30, בעיר בגדד בירת עיראק, התפתח רובע מגורים קטן, שנקרא: "חאן אל-מוהג'רין" – שכונת מהגרים דלה וצפופה בפאתי העיר, על יד בית הקברות, במקום בו נגמרים הבתים ומתחיל המִדבָּר.
ב"אל-מוהג'רין" התגוררו בני המעמד הנמוך ביותר יחד עם העובדים הזרים שעסקו בניקיון ובמשק בית, ובעבודות כפיים מפרכות. כולם הצטופפו במתחמי מגורים מרובעים עם חצר גדולה במרכזה, ואליה פונים דלתות של חדרים.
בין המהגרים היה מספר רב של יהודי כורדיסטן מכל תפוצותיה – פרס, עיראק ותורכיה.
אלפי יהודים כורדים באו מכפרים ומעיירות אל העיר הגדולה כדי לנסות בה את מזלם ולמצוא פרנסה טובה, שידוך הגון או שניהם גם יחד. רבים מהם, בחורים ובחורות, הגיעו בעל כורחם. משפחותיהם סבלו מעוני ומצוקה בכפריהם, ועליהם הוטל להרוויח קצת כסף ולשלוח למשפחה שלא יכלה לפרנס את ילדיה.
העבודה המועדפת עליהם היתה אצל מעסיקים יהודים.
בשובם של המהגרים הכורדים מיום עבודה מפרך אל חדריהם הקטנים, עייפים ורצוצים, היו מקטרים ומספרים על בני עמם היהודים הבגדדים שמעסיקים אותם בשכר זעום ולעתים קרובות רודים בהם. המהגרים שנזקקו לכל דינר שהרוויחו לא העזו להמרות את פי מעסיקיהם - גם כשהושפלו, כשהועסקו שעות רבות מעבר למקובל, ואפילו כשקיבלו מנוחה לשבת ונדרשו לחזור ממנה ולהתייצב לעבודה כבר במוצאי שבת.
בשבתות זכו לשעות ספורות של נחת. התכנסו ביחד לארוחות משותפות, פצחו בזמר כורדי נוגה על החיים בהרים ופצחו בריקודים מעגליים לצלילי דולא וזורנה – זרוע מונחת על זרוע במעגל גדול, והשירה פורצת מגרונם ומשכיחה את צרותיהם.