barazani front 1.jpg

מבָּבֶל לירושלים

סיפורה של משפחת ברזאני

קטעים מבוססים על הספר

חתיכות היסטוריה

תמונת לוגו לחתיכות היסטוריה 5.jpg

כורדיסטאן
הכורדים ובני העם היהודי

מעבר להרים ולמדבר, בצפון מערב אסיה, נחבאת ארצם של הכורדים.

בין הרי הזאגרוס באיראן והרי טאורוס בטורקיה, יושבים בני העם הכורדי אלפיים שנה ויותר, בכפרים ובעיירות, באוהלים ובבנייני אבן, על מדרונות ובמות ההרים, במישורים ירוקים, בנקיקי סלעים, בצוקים ובגאיות, בין עמק לגבעה.

3. מפה של כורדיסטן.jpg

בשטח המשתרע על פני מאות אלפי קילומטרים רבועים בהרים שגובהם מתנשא עד 5,000 מ' - הם חלק בלתי נפרד מהנוף הנצחי. כמו הסלעים החומים והאפורים המזדקרים מכל צוק, כמו הפסגות המתקשטות בלובן שלגי החורף, כמו מרבדי הפרחים וצמחי הבר, כמו המעיינות המפכים מכל עבר, כמו שדות החיטה והשעורה, כמו שבילי הרועים המובילים משום מקום ואל שום מקום, כמו השלוחות של נהר החידקל שמתפתלות בגאיות וחוצות מישורים מוריקים.

בני העם הכורדי, צאצאים של מלכות מָדָי העתיקה, התגבשו לעם בתהליך היסטורי מתמשך. במהלכו קיבלו על עצמם את דת האסלאם והשתייכו לפלג הסוני, הרך והמתפשר בין פלגי הדת המוסלמית.

קורותיהם עמוסים במאבקים ומלחמות שמעולם לא פסקו - הם נלחמו באַשוּרִים, בפרסים, במונגולים, ובצלבנים; הערבים פלשו אליהם מהדרום, התורכים מהצפון; הפרסים הציבו אותם כמחסום חי מול אויביהם; העות'מנים דיכאו אותם והבריטים השליטו עליהם מנדט עם הבטחה להקים להם מדינה. מכל אלו זכו הכורדים רק לפרקים קטנים של עצמאות, וגם פרקים אלו התקיימו באמירויות קטנות וממלכות לרגע שלא החזיקו מעמד זמן רב.

לא רק אויבים מבחוץ הפריעו להם. לכורדים ולמנהיגיהם היה חלק מכריע במצבם – גאוותם וכבודם העצמי גרמו למריבות פנימיות שמנעו מהם להיות ריבוניים בארצם.

שליטים באו והלכו, והכורדים נשארו מרותקים לאדמתם בבדידות מזהרת, מנותקים מתרבויות ועמים שכנים, ורק ההרים - בעלי בריתם היחידים.

 

הקידמה איחרה להגיע לכורדיסטן, ארץ הכורדים.

מאות רבות של שנים חיו נידָחים כמו בתוך כְּמוּסָה של זמן, וגם בעת החדשה לא שינו בהרבה ממנהגם. המשיכו לנהל את חייהם כמו בימי קדם ובימי הביניים במסגרות של חמולה ושבט - נעים בדרכם הקבועה והיומיומית, מעבדים את אדמתם הפורייה, כפופים למשטר הרוחות ולעונות השנה, ואינם נושאם עיניהם מעבר לאופק הסוגר עליהם בשלל רכסים צחיחים.

2. ריכוז תמונות מחיי הכורדים - 4.jpg

עד המאה ה-19, ארצם היתה חלק קטן וזניח ברחבי האימפריה העות'מנית (התורכית) הענקית.

אחיזתם הרופפת של העות'מנים הותירה בידי הכורדים את השליטה המעשית על השטח בו חיו, יחד עם בני מיעוטים – יהודים, נוצרים, יזידים וכתות דתיות שונות.

עם שקיעת האימפריה העות'מנית והתפוררותה, ניצלו הכורדים את המצב ושבו לנהל מאבקים מקומיים ולהרחיב את שטחי המחייה שלהם. האוכלוסייה בתוך החמולות והשבטים הכורדים הלכה וגדלה, וצאצאיהם נעו צפונה לכיוון תורכיה, מזרחה - לאיראן, ודרומה  - לכיוון מוסול ובגדד העירקים ולעבר סוריה. תהליכי הריבוי הטבעי הביא אותם להתגורר בערים קיימות, או להקים נקודות יישוב משלהם בתוך שטחי העמים השכנים.

וכמעט בכל נקודת יישוב כורדית אפשר היה למצוא מניין של יהודים.

 

הרבה שנים לפני בוא הכורדים התנחלו היהודים בין ההרים ומצאו שם מנוחה ונחלה.

מעט ידוע על יהודי ההרים, בין הזאגרוס לטאורוס. המחקר ההיסטורי דל במקורות, וערפל כבד שורר מעל קורותיהם בתקופות קדומות ומאוחרות. אבל ליהודי כורדיסטן יש אמת היסטורית משלהם. ההיסטוריה שלהם שואבת את מקורותיה מהמסורת שעברה מדור לדור, והיא היתה ועודנה חזקה ויציבה מכל מחקר מדעי.

המסורת מקיימת אותם מימי ממלכת ישראל שהוגלתה על ידי ממלכת אשור, לפני 2,800 שנים.

על פי המסורת הם צאצאי עשרת השבטים, והם "האובדים מארץ אשור", אלה הגולים עליהם התנבא הנביא ישעיהו. מאז, שמרו על רצף התיישבות יהודית – בתקופת גלות בבל, בימי שיבת ציון והקמת בית המקדש השני, בימי קדם ובימי הביניים. גרעיני מתיישבים נותרו בהרים אלפי שנים, ומדי פעם התעבו בקבוצות ויחידים מתוך גולים שבאו מארץ ישראל ונדדו באזור.

בינם ובין המרכז היהודי הגדול שהוקם בגלות בבל, לא התקיים קשר רציף, בגלל תנאי הגישה הקשים. הקהילות והמרכזים שהתקיימו בארץ ישראל ידעו מעט על קיומם, אם בכלל, וגם עימם לא נשמר קשר סדיר.

ניתוקם ובדידותם לא מנעו מיושבי ההרים להמשיך ולקיים את מצוות הדת היהודית בלי לסטות מהן ובלי להחסיר אפילו אות אחת מתורת משה וישראל. הם מלו את בניהם בגיל שמונה ימים, וחגגו להם בר מצווה ונישואים כדת וכדין. שוחט מוסמך עבר בין הכפרים ונתן שירותי שחיטה כשרה. שבתות היו קודש לתפילה ומנוחה ממלאכה, וחגי ישראל נשמרו בקפדנות במועדם הקבוע בלוח העברי – פסח ללא חמץ, יום כיפור בתענית ובתפילות, ראש השנה בתפילות וסעודות וכך גם סוכות, שבועות וחנוכה.

אלפיים שנה ויותר, שמרו יהודי ההרים בקנאות על אורח חייהם.

כובשים בכל שטח משטחי אסיה כפו אמונה על נכבשים, עמים המירו דתות מרצון או מאונס, ורק היהודים נשארו יהודים - נוודים ומתנחלים, צאצאים של גולים נצחיים, חסרי שאיפות לאומיות, אדוקים בדתם ומקיימים את אורחות חייהם כפי שקיימו אבות אבותיהם.

4. בעלי מלאכה יהודים בכורדיסטן.jpg
בעלי מלאכה יהודים בכורדיסטן

בני העם הכורדי ובני העם היהודי התגוררו אלה לצד אלה כמעט בכל כפר או עיירה.

לעתים נרקמה שכנות הוגנת בין העמים, לפעמים לא. כמו בני המיעוטים האחרים – נוצרים, יזידים, עובדי האש ועובדי השטן, וכתות שונות שמילאו את ההרים - גם היהודים סבלו מפוגרומים ורדיפות, ונאלצו לחסות תחת חסותו של מנהיג כורדי (שייח' או אָגָא). כל בני המיעוטים, ידעו כי הכורדים בעלי הבית האמיתים בשטח - גם אם לא היו ריבונים רשמיים - להם צריך לשלם מיסים, מהם מקבלים עבודה, ואת סדרי החיים צריך להתאים אליהם.

הזמן עשה את שלו, והשכנות הקרובה כמו גם הניתוק מהעולם החיצון הותירו את חותמם על שני העמים – בני העם הכורדי ובני העם היהודי - וניכרה השפעה הדדית באורח חייהם שנבעו מאותם מקורות. אלה ואלה דיברו ארמית עתיקה, כורמנג' וערבית, ונראו דומים - הגברים חבשו לראשם מצנפות מעוטרות במטפחות צבעוניות, הנשים לבשו כותנות פסים ארוכות וצבעוניות וכיסו שערותיהן במטפחות בד עבות. את פיתות לחמם אפו מחיטה שנקצרה באותן שדות, בישלו ירקות שצמחו באדמותיהם המשותפות ומילאו אותם באורז או בורגול, סחבו דליי מים לשתייה ולכביסה מאותם מקורות שנבעו באדמה, הקימו מבני מגורים מאבן או באותה שיטת בנייה מטין, אבן או מוטות עץ, שלא השתנתה בהרבה מאז היותם יחד על אותה אדמה.

המשפחה היהודית בקהילה והחמולה הכורדית בשבט, גרו, כל אחת, במתחם מגורים דומה. התגוררו בו שניים או שלושה דורות - בנים, הורים, וזקני המשפחות. ובכל משפחה או חמולה היתה הירארכיה ברורה שקבעה את הגבר העומד בראשה.

מנהיגים מקומיים של הכורדים ושל היהודים שיתפו פעולה ודאגו שלא יפריעו זה לזה לשמור על אמונתם – הכורדים נשאו תפילה למֶּכָּה, היהודים – לירושלים. אדם שמת נקבר בו ביום, ולאחר מכן אלה ישבו שלושה ימים בסוכות אבלים, ואלה ישבו "שבעה" בביתם.

בהתכנסותם לשמחות המוניות ומשפחתיות - ה"חאפלות" - פתחו שולחנות עמוסים, שרו לצלילי חליל (זורנה) ותוף (דולא), ורקדו את הריקודים הקבוצתיים שבהם יד מונחת על שכם רעותה, זרועות מונפות אל-על והרגליים רוקעות באדמה.

 

החל מהמאה ה-19 מתחילה להתבהר התמונה ההיסטורית אודות יושבי ההרים.

אמצעי תקשורת מודרניים וכלי תחבורה חדשים באו לעולם וסדקו את חומות הבידוד. חוקרים מארצות המערב המפותחות, נוסעים ושליחים - הסתובבו בין ההרים וחזרו עם רשמים נפעמים, כמי שגילו עולם חדש. היהודים אותם פגשו בכל מיני פינות נידחות עשו עליהם רושם של פָלאָחים נבערים, חסרי כל השכלה בסיסית, ושונים מכל יהודי אחר ביבשת אסיה או באירופה.

זה היה רושם חיצוני של אורחים לרגע. מאחוריו הסתתר עמוד השדרה היהודי שבאורח פלאי לא התכופף – בכל ריכוז של יהודים נמצא  בית כנסת ("כנשתא" ) עם גומחה שנבנתה בקיר לכיוון ירושלים ובתוכה ספר תורה, נוסח תפילה עם טקסטים זהים שעברו בעל פה מדור לדור, משמש בקודש שהיה גם מוהל  רב ושוחט שחיטה כשרה, כְּתוּבָּת נישואין אחידה בתוכנה, קברי צדיקים, מצבות קבורה עם הפנים לירושלים, קמיעות ושמות של צדיקים ומנהיגים רוחניים ששמם נלחש ביראה והערצה.

 

כשמצאו הכורדים שטחי מחייה חדשים בתורכיה, באיראן, בעיראק ובסוריה, נעו בעקבותיהם  היהודים, שעברו גם הם תהליך של ריבוי טבעי.

היהודים התרכזו באזורי הכורדים, בתוך קהילות עצמאיות משלהם. רבים מהם נטשו את החקלאות המסורתית ועשו חיל במסחר ובמלאכה – מהעיר עמדייה קשרו קשרים עם יהודי ארביל, מהעיר אורפה באו למוסול, ומתורכיה לאיראן ולסוריה. הקשרים הניבו שיפור באורח חייהם ואפילו יצרו פערי מעמדות בין פשוטי הקהילה לנכבדיה ועשיריה.

התקשורת המתחזקת הציפה את הנכסים הרוחניים של היהדות.

מהעיר בגדד, המרכז היהודי הגדול ביותר במזרח יבשת אסיה, נשלחו רבנים להחליף מידע עם האחים האובדים מעבר להרים; ספרי קודש הופצו לכל קהילה, תשמישי קדושה וחוות דעת הלכתיות עברו מרבנים לרבנים וראשי קהילות; שליחים של אליאנס ("כל ישראל חברים") הקימו בתי ספר לבנים ולבנות במקומות יישוב גדולים; חדרי לימוד קטנים בעיירות נידחות הפכו לישיבות שמהן יצאה תורה ופסקי הלכה.

אט אט הפנימו היהודים בכל נקודת יישוב כי הם כבר לא לבד בעולם ויש להם אחים קרובים.

מערכת היחסים הנרקמת בין הקהילות לא איחדה אותם לגמרי. נותרו דקויות קטנות וגדולות שהבדילו בין יהודי כורדיסטן המרכזית (העירקית) לבין היהודים הכורדים מתורכיה או מפרס - השפה היתה מעט שונה, וכך גם המאכלים, הלבוש והמנהגים. אבל רק מי שגדל שם יכול היה להבחין בדקויות הללו. רק מי שהיה כורדי בנשמתו יכול היה להבין מה היא מסגרת נוקשה שאינה חדירה להשפעות הסביבה וחשדנית אפילו כלפי אחים רחוקים.

 

בשלהי המאה ה-19 קרב קיצה של האימפריה העות'מנית.

העם הכורדי המשיך במלחמותיו המקומיות וכשל שוב ושוב. במלחמות הקטנות והאזוריות לא נטלו היהודים חלק. עבורם, ארץ הכורדים היתה ונשארה – מקום של גלות. הם המשיכו להאמין כל השנים באוטופיה הנצחית של שובם אל הארץ המובטחת.

את האמונה העזה והעיקשת העבירו מדור לדור בקהילת אורמיה ובקהילת סלמנייה, בסונדור ובזאחו, בעקרא ובברזאן ובכל עשרות הקהילות הפזורות מארצם של התורכים והסורים עד ארצם של העירקים והפרסים.