הקסטליאניות 5.jpg

מבשרת ציון

אבן פינה: מעוז ציון (הקסטל)

חתיכות היסטוריה

תמונת לוגו לחתיכות היסטוריה 5.jpg

הקסטליאניות - זיכרונות משותפים

במועדון הנשים של מעוז ציון התקבצו כחמישים נשים.

רובן בנות למשפחות שעלו מעיראק ומכורדיסטאן, מקצתן ממרוקו ואלג'יריה, ואליהן הצטרפו נשים ילידות הארץ שגדלו בירושלים ובאו להתגורר במעוז ציון.

קורות החיים של כל אחת מהן הוא סיפור פרטי, המסופר בתמצית, ומתאים ליריעה הצרה שהתאפשרה בהפקת הספר. לעיתים, הסיפורים משיקים ונוגעים אלו באלו, דומים בתוכנם, ועוברים בתחנות זהות. אלו התחנות של העולים החדשים, של ילדיהם ושל כל מי שהיה חלק מהחיים במדינת ישראל מימי ראשית עצמאותה.

יש גם זיכרונות משותפים. הם רבים, ומוּכָּרִים לבני משפחות אחרים שהתיישבו במעוז ציון - התרבות שגדלו על ברכיה, המסע המשותף לארץ, תהליכי הקליטה, ואורח החיים החדש אליו נקלעו בבואם. כל אלה ועוד, הטביעו חותמם על הקסטליאניות ובני משפחותיהן. כאלה שחוו אישית את החוויות וכאלה ששמעו מהוריהן ומהדודים ומהחברים ומהוותיקים שהיו כאן בכל השנים שעברו.

 

הנה כמה מהם:

מבצע "עזרא ונחמיה" - העלייה לישראל מעיראק וכורדיסטאן

ב-1950 החלה העלייה ההמונית מעיראק, המוּכֶּרֶת בהיסטוריה כ"מבצע עזרא ונחמיה".

שליחים מטעם מדינת ישראל ופעילים של תנועות ציוניות הסתובבו בערים ובכפרים בכל רחבי עיראק, וסיפרו ליהודים הפזורים בקהילותיהם על המדינה שקמה זה עתה, ומחכה לקליטתם. הבשורה התקבלה בהתלהבות, ולרבים זה נראה סוג של נס. התגשמות חלום. ראשי משפחות עזבו את עבודתם, ארזו את מעט המטלטלים שהורשו לקחת, והתכוננו עם כל בני המשפחה לעלייה.

תהליכי האיסוף של היהודים מכל רחבי עיראק וכורדיסטן נמשכו כשנה, במהלכה "התקפלו" קהילות שלמות ונעלמו מהשטח בו חיו הם ואבותיהם ואבות אבותיהם מאות ואלפי שנים.

הנאספים הגיעו בהסעות המוניות, קבוצה אחר קבוצה, אל "חאן" גדול בלב העיר בגדד, על יד בית כנסת מרכזי. גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, התאכסנו - כל משפחה בחדר שהוקצה לה. הם שהו במקום שבועות, לפעמים חודשים, והמתינו ששמותיהם יופיעו ברשימות היוצאים. בהגיע תורם, הוסעו לשדה התעופה של בגדד, ועברו ביקורת מיוחדת של שוטרים עיראקים. הרגעים האחרונים של היהודים על אדמת עיראק הותירו בהם זיכרונות של שוטרים ושוטרות חמורי סבר, שמפשפשים בכליהם ועל גופם, ולוקחים מהם תכשיטים וכל חפץ יקר-ערך שנאסר עליהם לקחתו. עגילים נתלשו מהאוזניים, טבעות נמשכו מאצבעות, ושעונים נשלפו מכיסיהם של גברים.

המטוסים הביאו אותם לנמל התעופה בלוד, שם עברו הליכי קליטה מהירים אשר כללו גם רישום והנפקת תעודות, טיפול רפואי ראשוני וחיטוי בחומר די.די.טי. הזכור לשמצה. מנמל התעופה הועברו בהסעות המוניות להמשך תהליכי הקליטה במחנה המעבר "שער עלייה".

20 חודשים נמשכה הרכבת האווירית שהובילה כ-100 אלף יהודים, ותרמה פרק מזהיר להיסטוריה של עם ישראל וקיבוץ הגלויות בארצו.

16.1951, טיסה מעיראק במבצע עזרא ונחמיה.jpg

שָרָלִייָה
 

מחנה קליטה לעולים מכל הגלויות שהוקם על יד חיפה בשנותיה הראשונות של המדינה. שמו הרשמי היה: "שער עלייה" אך בפי העולים נקרא: שָרָלִיָיה.

כשמו, שימש המחנה שער לעולים החדשים שבאו למדינת ישראל, ובו נקלטו עם בואם. ביחד התקבצו יוצאי פולין ותימן, רומניה ועיראק, אירופה ואסיה. משפחות גדולות וקטנות, יחידים ויחידות שבאו אל הארץ שתהיה להם לבית. הם הובאו לשם הישר מהמטוסים ומהאניות, נושאים בידיהם תיקים ומזוודות, וחלומות על חיים חדשים במדינת היהודים.

בלילות ישנו באוהלים על מזרני קש או "מיטות סוכנות" קפיציות ובמשך היום חיפשו איך להעסיק את עצמם. בעלי יוזמה, יצאו מיד למצוא עבודה שהזדמנה – בסבלות, בקטיף, בסלילת כבישים ובכל מה שאיפשר להם להביא אל האוהל כמה פרוטות בסוף היום, לקנות פתיליה, וכלי מטבח, ובגד חם. אחרים נשארו להסתובב בין הגדרות, וחיכו באפס מעשה, שבועות וחודשים, עד שיצרפו את שמם לרשימת היוצאים להשתכן במעברות.

קיבוץ הגלויות בשער עלייה סיפק לעולים החדשים הלם תרבותי. מטבח המחנה סיפק להם מזון אותו לא הכירו בארצות מוצאם. הם עמדו בתור שעות רבות כדי לקבל ריבה, דג מלוח, מרק בטעם אירופאי, ולחם שחור עם מרגרינה. הפיתה המוכרת להם, כמעט ולא נראתה.

העולים מעיראק שראו את הלחם השחור כינו אותו "קוּמבָּאלה" – פצצה, בערבית – וטעמו היה להם מוזר. רבים מהם נהגו להחליף עם העולים מאירופה את הדג-מלוח והקומבאלה הלא-מוכרים עם אורז ותפוחי אדמה אותם הכירו ואליו הורגלו.

חלק מהעולים הועברו משער-עלייה למחנות קליטה אחרים, כמו: פרדס חנה ומגידו.

16113930_1409814089053242_1241339771136539563_n.jpg

תאריך לידה בתעודת זהות

במעוז ציון יש נשים רבות שתאריך הלידה שלהן כולל שנת לידה בלבד.

כשהן נשאלות מתי נולדו, הן אומרות: "בראשון לינואר".

כך הרגילה אותן הבירוקרטיה.

בערי הולדתן, בעיראק או בכורדיסטאן, לא נערכו רישומים מדויקים לכל התינוקות שנולדו. תאריך הלידה המקורי עבר בעל פה, ונזכר בהקשר של חגי ישראל או עונות השנה. ("לפני פסח" או "בתחילת החורף" ).

כשהגיעו לישראל, הפקידים שסיפקו להם תעודות רשמיות של המדינה, קבעו להן תאריך לידה אחיד, שבו היום והחודש הם: 00.00.

שנת הלידה היתה יותר קרובה למציאות, אבל גם היא לא תמיד מדויקת, וגרמה לעתים קרובות למבוכה. כך למשל, נערות צעירות, לפעמים ילדות ממש, קיבלו צו גיוס לצה"ל ונדרשו לעבור בדיקות רפואיות שיוכיחו את גילן.

תעודת זהות של פרחיה אברהם 3.jpg

רומנטיקה - בנים ובנות

 

העולים החדשים התקשו להסתגל לתרבות החדשה במדינת ישראל.

הם שהיו רגילים לשמור את בנותיהם בבית, קרוב אל סינרה של אמא, לא מיהרו לקבל את המתירנות הישראלית ואת המפגשים הקרובים בין בנים ובנות. המפגשים והחיכוכים התקיימו כל העת בשיגרת החיים – בחצר ובשכונה, בבית הספר ובמועדון המאולתר שהקימה הסוכנות.

ירושלים, העיר הקרובה, הציעה לבני הנוער סרטים בבתי קולנוע ומועדוני בילוי, כבר בשנות ה-50

אך נערות מעטות העזו לצאת. רק בשנות ה-60, כשגדל דור חדש של נערים ונערות צברים, הותרה מעט הרצועה. גם אז, עם המגבלה הברורה של חזרה הביתה בשעה סבירה.

הורים רבים אסרו על בנותיהם לרקוד במועדון, ללמוד בבתי ספר, ולקיים כל מגע, אפילו בדיבור, עם נערים בני גילן. נשים שהתראיינו לספר הזה סיפרו על דרכי חיזור נסתרות של בחורים צעירים שחפצו בהן, על הקושי בקיום קשר רומנטי שלא מוצא חן בעיני הוריהן, ואפילו על היכרויות שנכפו עליהן – כמה מהן קיבלו את הדין ונישאו לגבר של חייהן בניגוד לרצונן.

גם כאשר התקיים קשר רומנטי, הקשר לא יכול היה להבשיל לנישואים ללא היתר מפורש של ההורים, ובמיוחד אבי המשפחה. הקמת המשפחה עם "אחד משלנו", היה עניין חשוב וקריטי, ותרם להיווצרות חמולות גדולות בקרב עולי עיראק וכורדיסטאן שהקימו את ביתם במעוז ציון.

 

לא כולם הלכו בתלם, גם לא כולן.

כמה מהן העזו להתנהל כמו הצבריות של שנות ה-60, ולהשתלב באווירה הפתוחה והמודרנית שאפפה את בני ובנות ישראל מהערים הגדולות.

בתיה שינו בשנות ה-60 אוחזת תקליט של הזמר אלוויס פרסלי.jpg
בתיה (בן נחום) שינו ממעוז ציון
בשנות ה-60 עם תקליט של אלביס פרסלי

הגברת מיימון מרחביה

 

בשנות ה-50 יצאו נשים ונערות מהקסטל לחפש עבודה. ההיצע היה מוגבל לעבודות ניקיון ומשק בית, ורובן, שהיו חסרות השכלה ומקצוע, חיפשו את הפרנסה בכל מקום שרק היה אפשר. במקום לעמוד בתורים הארוכים של לשכת העבודה, הן פנו אל הגברת מיימון.

הגברת מיימון התגוררה בבית בלב שכונת "רחביה" היוקרתית, וניהלה משם עסק פרטי לאספקת כח אדם זמין וזול. היא היתה מקושרת לכל בעלי הבית שחיפשו עוזרת או מטפלת, ולמשרדים שחיפשו עובדות ניקיון. שמה עבר מפה לאוזן והגיע אל נשות הקסטל. הן באו כל בוקר אל הבית, לקבל מהגברת מיימון כתובת לעוד יום של עבודה, בסופו הן יוכלו לחזור הביתה עם לירה או שתיים בכיס.

לעיתים קרובות נגמרו הצעות העבודה, והגברת מיימון הציעה, למי שרצתה, לנקות את הבית שלה, ושילמה לה כמה פרוטות שכיסו את דמי הנסיעה באוטובוס למעוז ציון.

הגברת מיימון שלטה בגורל הפרנסה של מאות משפחות, ובנות הקסטל עשו כל מאמץ להתחבב עליה, להחניף לה, להתחנן בפניה, ולהודות לה על כל כתובת של עבודה. יחסה אליהן מוזכר בזיכרונות הנשים בשלל תיאורים מנוגדים, מיחס קשוח והשפלה עד חמלה ואמפתיה.

תופעת השְכוֹל

בשנות ה-50 יצאו נשים ונערות מהקסטל לחפש עבודה. ההיצע היה מוגבל לעבודות ניקיון ומשק בית, ורובן, שהיו חסרות השכלה ומקצוע, חיפשו את הפרנסה בכל מקום שרק היה אפשר. במקום לעמוד בתורים הארוכים של לשכת העבודה, הן פנו אל הגברת מיימון.

הגברת מיימון התגוררה בבית בלב שכונת "רחביה" היוקרתית, וניהלה משם עסק פרטי לאספקת כח אדם זמין וזול. היא היתה מקושרת לכל בעלי הבית שחיפשו עוזרת או מטפלת, ולמשרדים שחיפשו עובדות ניקיון. שמה עבר מפה לאוזן והגיע אל נשות הקסטל. הן באו כל בוקר אל הבית, לקבל מהגברת מיימון כתובת לעוד יום של עבודה, בסופו הן יוכלו לחזור הביתה עם לירה או שתיים בכיס.

לעיתים קרובות נגמרו הצעות העבודה, והגברת מיימון הציעה, למי שרצתה, לנקות את הבית שלה, ושילמה לה כמה פרוטות שכיסו את דמי הנסיעה באוטובוס למעוז ציון.

הגברת מיימון שלטה בגורל הפרנסה של מאות משפחות, ובנות הקסטל עשו כל מאמץ להתחבב עליה, להחניף לה, להתחנן בפניה, ולהודות לה על כל כתובת של עבודה. יחסה אליהן מוזכר בזיכרונות הנשים בשלל תיאורים מנוגדים, מיחס קשוח והשפלה עד חמלה ואמפתיה.

רעיה ואֵם

עם בוא העולים למעברת הקסטל, מעמד האשה לא עבר שינוי חד ומהיר, אבל התנאים שלה להתנהל כרעיה ואֵם עברו מהפך.

הרעיה הצעירה שנישאה, נדרשה לבשל לבעלה כבר מיומה הראשון כאשת איש, ומאז לא עזבה את המטבח שהיה למקומה הטבעי ולממלכה שלה בלבד. לעתים קרובות היא עמדה על כך שהאבזרים הראשונים בבית – יהיו אבזרי מטבח חדשניים, כמו: מקרר חשמלי או תנור אפייה. נשים רבות הכירו את המטבח ותבשיליו עוד מהיותן נערות, כשעזרו בבית אימן או בבתים בהן עבדו כמטפלות. אחרות קיבלו הדרכה מהאשה הקרובה אליהן – אמא, חותנת, גיסה או חברה קרובה.

עם כניסתה להיריון הכירה האמא לעתיד את תחנת טיפת חלב.

התחנה הראשונה נפתחה עוד בימי הצריפים והמעברה, ומאז היא חלק מהנוף המקומי. בתחנה ערכו ליולדת היכרות עם טיפול בתינוקות, שונה מהטיפול אליו הורגלה בארץ מוצאה. הטיפול כלל מעקב אחר ההיריון, זריקות וחיסונים לתינוקות, שקילה תקופתית, ביקורת התפתחותית של הילד ואפילו הדרכה בהחתלת התינוק בחיתול עשוי מבד – פריט לבוש שלא היה מוכר להן. האחות, נעמי ליפשיץ, מוזכרת בסיפוריהן של נשות הקסטל כמי שהיתה בקשר יומיומי עם כל אמא, וערכה ביקורים בביתן של אלה שלא יכלו להגיע לתחנה.

האמא הצעירה התמודדה עם גידול ילדים, בדרך כלל מספר גבוה של ילדים, וגם עם עבודה שנאלצה לעבוד כדי לסייע לפרנסת המשפחה. בשנות ה-50 ואפילו בשנות ה-60 עמדו לרשותה הכלים הבסיסיים שעמדו למשפחות ישראליות רבות: פרימוסים לבישול ומקררים לא חשמליים (עם תבניות קרח בתא ההקפאה). את הכביסה, כולל החיתולים מבד, כיבסה בידיה בתוך גיגית עשויה מפח ובתוכו מים שהורתחו בדוּד.

אמא גאולה דוד.jpg
אמא גאולה בן דוד ותינוקה

נשות הקסטל, גיבורות הספר הזה, עברו דרך ארוכה עד שהגיעו אל הנחלה והנחת, בווילה או בקוטג' עם חצר סביבו וילדים צוהלים בתוכו.

כמעט כולן לא זכו להשלים לימודים מסודרים, אבל הצליחו להקים משפחות בכבוד וביושר. בלי כפית של כסף, בלי מתנות מהמדינה, בלי זכייה בפרס. רק מעבודה קשה - בדרך כלל עבודת כפיים. האשה והבעל, ביחד או לחוד, לא בחלו בשום עיסוק שיביא להם ולילדיהם פרנסה, גם אם זו עבודה שאחרים נרתעים ממנה. הם חסכו לירה ועוד לירה, שקל ועוד שקל, גידלו ילדים, במספר גבוה מהממוצע הארצי, והגיעו בכוחות עצמם אל הבית והנחלה.

לפעמים הם בנו במו ידיהם קירות בבית כי לא היה כסף לשלם לקבלן ולפועלים. לפעמים נאלצו לחיות שנים רבות בצפיפות עם ילדיהם בחדרים קטנים עד שיוכלו להרחיב את הבית, להוסיף עוד קומה. לפעמים ויתרו על הנאות החיים הקטנות, על אבזרים נוחים לשימוש יומיומי, כשלנגד עיניהם רק מטרה אחת: קיום המשפחה בכבוד.

בדרך אל הבית והנחלה התגוררו בצריף מפח, עשו שימוש בשירותים שנבנו מחוץ לבית, ישנו במיטה עם אח או אחות כשרגליו של אחד נוגעות בראשו של השני, כלה גרה עם חמותה וחתן עם חותנו, ילדים הכינו שיעורי בית בתורנות על שולחן כתיבה אחד.

בקצה הדרך, הבית של נשות הקסטל, עם החצר סביבו והקומה השנייה או השלישית, הוא מבצר של אושר ושמחה משפחתית. רבות מהן חולקות את נחלתן עם ילדיהם ונכדיהם, ואחרות מארחות בביתן את בני משפחותיהן הענפות עם בישולים מעשי ידיהן.

פרויקט: נשים מספרות את ההיסטוריה של מבשרת ציון

* הקסטליאניות - הנשים של מעוז ציון ("הקסטל").

* הנשים של מבשרת ירושלים