התפאורה
סביב דמותו של יוסף ג'י
אי אפשר לנתק את פועלו של יוסף ג'י מהתקופה בה חי ופעל.
הוא צמח בעולם בו שלט הכאוס.
ביבשת אירופה שאחרי מלחמת העולם השנייה נעו ונדו מיליוני אנשים, חוצים בקלות את הגבולות הבלתי ברורים בין עיר לעיר, בין מדינה למדינה. במפגש עם הפליטים, בעודו עוסק במלאכת זיוף הדרכונים שיכניסו אותם בשערי ישראל, הבין שהוא יכול לייצר ולשכפל לעצמו את המפתח שיפתח לו כל שער בחיים.
גם בארץ ישראל, אליה הגיע, שרר בלגן. קצת לפני קום המדינה וקצת אחריה היה כאן הרבה רצון טוב אבל מעט ארגון וסדר: בלי צבא מאורגן לגמרי, עם בירוקרטיה בחיתוליה, עם מאות אלפי עולים חדשים שזורמים אל המדינה ללא הרף, ומכפילים את האוכלוסייה. מיישוב עברי קטן ומאורגן בו הכירו אנשים אחד את השני וסיפרו זה לזה מה קורה - צמחה במהירות מדינה עם מיליון אזרחים שיודעים מה נעשה בארץ ובעולם רק באמצעות העיתונים המודפסים שיצאו לאור בחסות הממשלה.
הישרדות היתה שם המשחק, ויוסף גוטמן, היהודי הנודד, שיחק אותה עם מיטב כשרונו. נחוש להצליח בכל מחיר, למרות מוגבלויותיו הגופניות, הוא פילס את דרכו אל העצמאות שתשחרר אותו מתלות במסגרת כלשהי.
התרבות הישראלית החילונית עשתה גם היא צעדים ראשונים של עצמאות.
גיבוריה ומעצבי דרכה באו מהמקומות הנכונים – מהפלמ"ח, מהקיבוץ והמושב, מהמפלגה השלטת. הם יצרו קליקות של עיתונאים, אנשי בוהמה – אמנים ובליינים, פוליטיקאים ועסקנים, סטודנטים ומרצים.
הארץ היתה קטנה מדי וקליקה התחככה בקליקה, ישבו אלה לצד אלה בבתי הקפה, דיברו ושתו, שרו וצחקו, ובעיקר נהנו מהחיים. בארץ חדשה שתושביה נאנקו מעול הקיום היומיומי, התקיימו בועות קטנות ומלאות ברוח, מהן יצאו גיבורי התרבות שהותירו את חותמם לדורות.
יוסף ג' התאים לחבר'ה האלה.
הוא לא היה חלק מהם אבל נהג לעבור מבראנז'ה לבראנז'ה, לקבץ סביבו סקרנים שנכבשו מדמותו המרתקת, ומלשונו הקולחת סיפורים. אחרי שהוא הסתלק – שכחו אותו והמשיכו להתהולל. בין כוסית לכוסית, בין סיפור לוויכוח, צצו דמויות ומעשיות, חוברו שירים, נכתבו סיפורים, נהגו תכניות רדיו, הצגות ומופעים. רוח הפלמ"ח וקרבות מלחמת העצמאות ריחפו מעל, ונתנו את הטון. אלה שהיו חלק מההווי של הלוחמים, הנציחו את ההווי בשלל דרכי האמנות בה עסקו.
בין הבולטים שבהם היו חיים חפר ודן בן אמוץ שהוציאו לאור את "ילקוט הכזבים" – אוסף סיפורי הווי שהיו או לא היו, בשדות הקרב של תקופת הפלמ"ח. אחר כך אורי זוהר ויוסי בנאי מצאו כוכב עירוני מהסיפורים והאגדות, שקראו לו סוראמלו, ואותו הם טיפחו.
בין כזבי הפלמ"ח לאגדת סוראמללו השתחל גם הגיבור של חיים גורי שיצא מהבדיה והיה למציאות הזויה ואהודה על כל הקליקות.
כל אחד והקטע שלו - לחצו להגדלה
רבים מחברי הקליקות האלה מצאו את דרכם לחו"ל.
הם נסעו ללמוד או לעבוד, להשתלם או להכיר עולם, להתרחק מהפרובינציאליות וליהנות מהעולם הגדול. משם דיווחו במאמרים בעיתונים או בראיונות עיתונאיים על החיים היפים בפריז ובלונדון, בניו-יורק ובלוס אנג'לס. הקוראים המקומיים בישראל הקטנה יכלו רק לקנא, ולשוב אל הצנע, המיתון, והקשיים הכלכליים בארץ.
את יוסקה גבעון-גוטמן הם המשיכו לפגוש פה ושם.
הוא היה סוכן נוסע של חלומותיו וטס עם הדמיון שלו מפריז ולונדון אל הנישה האהובה עליו: ארצות הגוש הקומוניסטי- ברית המועצות וגרורותיה ממזרח אירופה: צ'כוסלובקיה, הונגריה, פולין, יוגוסלביה ומזרח גרמניה. היו אלה מדינות עם משטר קומוניסטי, ובינן לבין המדינות מהמערב הקפיטליסטי הוקמו חומות של אבן וגדרות חשמליות. איש לא יצא משם כך סתם, ואיש לא נכנס בלי אישור מיוחד.
גוטמן גבעון ניצל היטב את "המלחמה הקרה", ועשה ממנה כסף ופרסום.
בימים ההם המלחמה הולידה תעשייה שלמה של סרטי מתח וספרים רבי מכר על מרגלים בין הגושים, על רומנים שנרקמים בין זוגות הכלואים משני הצדדים, על חיסולים ומאבקי כוחות דיפלומטיים, על מירוץ טכנולוגי.
גבעון-גוטמן היה הסופרמן שריחף מעל החומות והגדרות. הוא שב לישראל כמי שיודע היטב מה נעשה שם, מעבר למסך הברזל, וסיפק מידע שהציבור בישראל לא יכול היה לדעת ממקורות אחרים. מעמדו המיוחד התעצם אחרי שנותקו היחסים בין מדינות הגוש המזרחי לבין ישראל, בעקבות מלחמת ששת הימים.
בישראל היו מודאגים במיוחד ממצב מיליוני היהודים שנותרו כלואים שם, והממשלה, יחד עם ארגונים יהודיים, פתחו במאבק בינלאומי שנשא את הכותרת: "שלח את עמי". יוסקה גבעון, עטוף בהילת "איש המסתורין" השתלב במאבק כמי שיכול להיות המושיע, זה שיצליח לסדר את העניינים ולהביא לעליית יהודי ברית המועצות.
הוא יצר את הרושם כאילו הוא מחובר לגופים חשאיים ומקורב לשלטונות כלשהם.
העיתונאים בישראל קנו את הסיפורים שלו, תחילה בזהירות. מעודכנים בסיפורים של חיים גורי, ומודעים להסתבכויותיו הפליליות של גבעון, הם נהנו לשחק משחק כפול. תקשיבו לאיש, הם אמרו לקוראיהם, וקרצו. תשמעו מה יש לו לומר לכם, כתבו בחיוך, אולי בכל זאת יש גרעין של אמת בדבריו.
הוא קיבל כותרות ראשיות, שהיו יכולות להיראות כמו הפוגה קומית ברצף הדיווחים הרציניים. אבל הכמות העצומה של המילים שנכתבו עליו, לא הותירו ספק כי הכותבים בעצמם מאמינים כי יש גרעין של אמת באיש הזה, ואולי אולי הם מפסידים סקופ אם לא ידווחו עליו.
1967 - בבית קפה בציריך, משמאל לימין:
יוסף ג'י, והעיתונאים אורי דן ושייקה בן פורת
1966 - יוסף ג'י ונתן זהבי (אז - צלם עתונות)
בבית קפה בפריז
הסיפור על יוסף ג'י הוא גם סיפורה של התקשורת הישראלית שעשתה ממנו אייטם.
דרכו אפשר לקבל הצצה אל התפאורה סביבו: עיתונאים מחפשי סקופים ופרסום, אנשי בוהמה ושליחי המדינה, שיוצאים מהפרובינציאליות הישראלית וטועמים ממנעמי העולם הגדול, בשעה שהאזרחים כאן עוסקים בהוויה קשה ומפרכת של הקמת מדינה.
מפת התקשורת הישראלית היתה מצומצמת - רק עיתונות מודפסת ושני ערוצי רדיו.
צרכני התקשורת, קוראים ומאזינים, יכלו רק לקנא ב"שליחים" ונושאי התפקידים שמסתובבים באירופה, קופצים לשוויץ ולונדון, ושותים קפה ברובע מונמרט בפריז. רק שם אפשר לפגוש את יוסף ג'י, הממתין להם בבית הקפה סקאלה. הוא מארח אותם בבית הוריו בציריך. הוא יודע להריח את הייחום העיתונאי שלהם. את התשוקה שלהם להיות קרובים אל החלונות הגבוהים, אל הצמרת.
כשעיתונאים דיווחו על מעלליו, הם הזכירו כאילו בדרך אגב את העובדה שפגשו אותו בפריז...
"...ודעו לכם קוראים יקרים" - הם כתבו ברווח הדמיוני בין השורות והמילים - "...דעו לכם שאני וחבריי היינו שם בקפה לה סקאלה היוקרתי, ואני והם היינו עדים לבואו של האיש. כן, כן... הוא סחב אותי למופע של באלט משובח, הוא הביא אותי אל הבית של מנדס פראנס (ראש ממשלת צרפת), הוא פגש אותי בכינוס של ראשי מדינות בפולין, שם הסתובבתי גם אני בין האנשים החשובים באמת...אתם הבנתם את זה ?!
...ולעזאזל האמת העיתונאית וההיסטוריה הבעייתית של הגיבור, ובכלל מה זה חשוב, כשיש סיפור כל כך טוב, שאפילו אני משתלב בו ?..."
זהו הפרק האחרון בסיפורו של יוסף ג'י.
לכל הפרקים בסיפורו של יוסף ג/ג'י/גבעון/גוטמן: