הפָּייפֶּרִים

לפני שבוע חגג העולם את היום הבינלאומי ללא עישון

מה עשה הפָּייפֶּר ביום הזה ?

הסתגר בחדר העבודה וכתב פוסט בבלוג שלו

עוד "יום בינלאומי ללא עישון" נגמר.

תם המצור.

הפָּייפֶּר יכול להוציא את הראש מבעד לחלון, ולנשוף כמה שבא לו.

לא שהוא משתתף בהילולה השנתית, אבל הפייפר מכבד את הסביבה ולא עושה דווקא. כזה הוא מטבעו: כשיש סערה הוא נותן לרוחות להשתולל, לכלבים לנבוח, להמונים לשאוג.

הוא מסתגר בחדרו ומניח לעשן הפרטי שלו להתפזר סביב עצמו.

הפייפר חבר במועדון מצומצם של מעשני פָּייפִּים – מקטרות - בעברית לא מדוברת.

זהו מועדון של אחווה. כזה שעובר מלב אל לב, כי מועדון רציני של פייפרים - אין בישראל, רק כמה מאות חברים בקבוצת פייסבוק או קומץ פריקים שמתכנסים פה ושם בקבוצות קטנות או כאלה שנמנים עם מועדונים פעילים בחו"ל.

ולכבודו, כלומר לכבודי, ולכבוד קומץ הפייפרים שנותרו בעולם, הנה כמה מילים על הסקטור המצומצם הזה אליו משתייכים אנשים מכל השכבות החברתיות בלי הבדל גזע ודת.

מין – דווקא כן. בדרך כלל זהו עיסוק גברי, ששומר על המועדון הסגור. בינתיים לפחות, עד אשר תגיע גם אליו הדרישה לפתוח את המועדון גם בלי הבדל מין, ואז נאלץ לקיים דיון בינלאומי האם לצרף גם נשים.

גבירותי ורבותי:

הפייפרים.

ממשיכי המסורת העתיקה שלא נס ליחה, שומרי הגחלת הלוחשת בכל מקטרת - נחבאים מאחורי מסך עשן מיתולוגי, ויש להם סיבה טובה. זהו עניין פרטי של כל אחד מהם, בינו לבין עצמו.

בכל יום מוצא הפייפר את שעת החסד בה הוא מתייחד עם מקטרתו.

על שולחן העבודה שלו מונחת שרשרת של כנים עליהם יושבות כמה עשרות מקטרות. הוא מתיישב אל השולחן, שולף מקטרת אחת מהערימה, מפטם אותה בפתיתי טבק ריחני, דוחס אותם פנימה אל תוך הגביע, מצית בזווית הנכונה, שואף אל פיו את העשן ומפיץ אותו בניחוח המעודן בין ארבע הקירות.

ריאותיו מתחננות לקצת חומרי בעירה, אבל הוא זורק להם פירורי עשן ואת השאר - מקפיד להשאיר בחלל הפה, ולנשפן החוצה.

מידי כמה דקות נכבית בעירת הטבק, והוא מצית שוב, משתעל כהלכה, ושב אל הניחוח הממכר, מעביר את קנה המקטרת מזווית הפה הימנית אל השמאלית, שואף ונושף בקצב מתאים, עד שאפר הניקוטין דומם ואין עוד מה לשאוף. אז הוא מניח את המקטרת על כנה, ולא יגע בה שוב במשך כמה ימים. מקטרת שביצעה את המשימה, חייבת לנוח ולהתייבש, ולפנות מקום לבאה בתור.

הפייפר מכיר כל מקטרת באוסף שלו, וזוכר בדיוק איפה רכש אותה, ומה כישוריה לספק לו את חמצן חייו – האם הגביע שלה מכיל כמות גדולה של טבק ותאפשר לו עישון רצוף של חצי שעה ויותר, או שיש לה גביע צר שיספיק לעישון מהיר של כמה דקות, רגע לפני שממהרים לפגישה.

יש מחיר להתמדה, והפייפר משלם.

איכות העץ ממנו בנו את המקטרת, והעמל שהשקיעו בחיתוך ועיצוב, עושים את מחירה.

מקטרת טובה ופשוטה, לשימוש יומיומי, עולה בין 300 ל-500 שקל. המשובחים יכולים להגיע למחיר של 1000 דולר ומעלה - תלוי באיכות העץ, בהשקעה בפיתוחים, בהוספת טבעות כסף, בעיקום הזרוע, בשיגעונות הפרטיים של המזמין, וכמו תמיד תלוי במילת הקסם: "מותג" - Savinelli האיטלקיה או Peterson האירית.

יש מקטרות עם קנה מעוגל ויש עם קנה שטוח, יש ארוכות ויש קצרות, יש חלקות ויש מחוספסות, ויש מצועצעות ומעוטרות בפיתוחים – כל אחת ויתרונותיה, כל אחת וחסרונותיה. כאלה שמרחיקות את העשן מהעיניים וכאלה שמטיחות אותו הישר לפנים. כאלה שנוח להחזיקן ביד תוך כדי העישון, וכאלה שיושבות היטב בפה ומחזיקות מעמד בין השיניים הלוחצות אותן בעדינות.

אחת לכמה שבועות, יקדיש הפייפר זמן ממושך לטיפול תקופתי:

יחטא כל מקטרת בנוזל אלכוהולי כדי לגרש את החיידקים, יגרד בעדינות את שיירי הטבק שנדבקו לגביע המקטרת, יעביר מברשות-חוטר לגרף את הליחה שנצברה בקנה. המהדרים, יפרקו את הקנה מהגביע ויניחו להם להתאוורר.

האסתטיקה מקשה על חייו של הפייפר, אבל הוא הרי נחוש ומיושב בדעתו.

הוא נאבק מדי יום עם גרגרי ניקוטין ופיסות אפר שהרוח העיפה מהמקטרת ומהמאפרה, ופיזרה ברחבי חדר העבודה. הוא מצחצח את שיניו פעמיים ושלוש ביממה, מחליף בתדירות גבוהה את הבגדים שצברו עשן כבד. אחרי כל אלה, יש לו סיבה טובה לחוש כאחד האדם, מקובל על גברים ונשים. להישאר מאחורי מסך עשן בלי לחשוש מאימפוטנציה, בלי להרגיש שונה, בלי להתבלט יותר מדי.

אם יש לך חבר פייפר, לא מומלץ לקנות לו במתנה מקטרת.

מדובר בכלי אינטימי שמתחבר אל מאוויים ואל הרגלים, ונקשרים אליו בכל נימי הנפש. אם הפתעת אותו במקטרת לכבוד יום ההולדת, יש סיכוי סביר שהוא לא יתחבר אל השי. גם אם מדובר במקטרת שעלתה לך הרבה כסף, היא לא תעשה לו את זה, והוא עלול להניחה למנוחת עולמים במעמקי ארונו.

מה שכן, אפשר לפנק אותו עם טבק.

הטבק הוא חלק בלתי נפרד מעולמו של הפייפר.

הסוגים מגוונים, ואין סוף לטעמים. יש טבק יבש ויש לח, יש בעלי ארומה חזקה או חלשה, יש בעלי טעם נלווה - דובדבנים, וניל, וויסקי. בסופו של דבר, הכל ענין של טעם אישי, וגם תלוי בחשבון הבנק של הפייפר. חפיסת טבק ממוצעת, מחירה נע בין 40-50 ₪.

פייפר עם חשבון הוצאות פתוח, לא יקנה חפיסה רגילה אלא ילך ישר אל המדפים של 100 ₪ ומעלה.

מי שאין לו משכורת חודשית של מנכ"ל חברה, אבל הוא אנין טעם טבקי, יפנק את עצמו עם טבק איכותי רק פעם ב...

בשוטף, יסתפק בטבק שהוא אוהב, או שיגוון במיקס שהכין בעצמו מכמה סוגים.

הפייפר האמיתי לא אוהב לעשן בציבור.

אם ראית בפרהסיה איש ובפיו המקטרת, ראית שילוב של עישון ופוזה.

ידועני המקטרת, סטייל אריה דרעי, אלה שאוהבים להצטלם עם פייפ בין השיניים, משקיעים את מיטב זמנם וכספם ב"מסביב" של העישון ולא בעישון עצמו. ספק אם יציתו את המקטרת, שהם מציגים לראווה, בהיותם לבד עם עצמם.

מי שאוהב ליהנות מהחוויה ומקדיש לה את מיטב זמנו, לא מתחבר אל הפוזה. מקסימום הוא ישוויץ באוסף המקטרות שלו. גם אז, יעדיף לספר רק באוזני המבינים - על המקטרת שקנה בהזמנה אישית אצל בעל מקצוע הולנדי בכפר קטן, או ההיא שבשבילה נסע למפעל אירי כי לא מצא דומה לה בשום מקום אחר בעולם.

למרות התדמית, הפייפר, מעשן המקטרת האמיתי, אינו רק סופר או בלש בסגנון שרלוק הולמס.

הוא יכול להיות איש מחשבים, נהג משאית, ספרן באוניברסיטה, מנהל סניף בנק או פועל ייצור, קופירייטר במשרד פרסום או עיתונאי.

אם התחבר לריטואל – הוא מוצא את הזמן המתאים להירגע בחברת מקטרתו, להיות שעה קלה עם עצמו, רגע לפני שיתחיל יום עבודה, או בתום יום עמל מפרך. עם מסך המחשב שמולו, עם תכנית הטלוויזיה האהובה עליו, עם הספר שהוא כותב, עם הפוסט הבא שיעלה בבלוג שלו, או סתם בישיבה על כיסא במרפסת, שקוע בהרהורים. כוס הקפה נמצאת בהישג יד, אבל גם כוסית יין אדום יכולה לתרום לאווירה הנינוחה ברגעי ההתייחדות.

כמה פייפרים יש בארץ ?

אין שום סטטיסטיקה בעניין, אבל עובדה: בכל עיר בארץ יש כמה חנויות מקצועיות לחובבי הפולחן, ויש להן פרנסה טובה. אגב, מאז שנפתח האינטרנט לציבור הרחב, מיהרו לשם הפייפרים והחלו להזמין ישירות את הטבק ואת המקטרות מחנויות און-ליין. זה חוסך להם את המכס הכבד המוטל על כל גרם של טבק, וגם מאפשר להם לטעום ממבחר מגוון יותר.

ועוד עובדה: בכל פיצוצייה שמכבדת את עצמה יש כמה פאקטים של טבק למקטרת, ואלה נעלמים מהמדף. מישהו קונה אותם.

אז נכון, הממשלה לוחמת בהם בכל הגזרות - מדביקים תווי אזהרה, מעלים את המכס במאה אחוזים, אוסרת עליהם לעשן בפרהסיה - אבל כל זה לא מרתיע אותם. אף אחד לא יוציא להם את המקטרת מהפה.

קשה לקבוע מה קודם למה: הפייפר ותכונותיו האישיות או הפולחן אליו התמכר.

בכל מקרה הוא מחוץ לקליקה המוּכֶּרֶת של המעשנים. אלה מהנרגילות, אלה מהסמים הקלים והקשים, ובמיוחד אלה מהסיגריות.

בינו לבין עצמו, יודע הפייפר כי עישון המקטרת אינו מתאים למי שאצה לו דרכו.

זוהי תעסוקה של "פול טיים ג`וב", וההמונים חסרי הסבלנות, שאהבו אותה כל כך בימי הביניים, נטשו ועברו אל הסיגריות. בשבילו, הסיגריות הן אינסטנט של הנאת עישון, מהיר וחסר טעם.

ואפרופו סיגריות...

עד עכשיו לא נכתבה אף מילה על בריאות. אז הנה דעתו המלומדת של פייפר המעשן 45 שנים - כמובן דעה אישית בלבד שיש בה גם הרבה מן הרגש:

בין טבק המקטרת לטבק הסיגריות, מפרידים פחמימנים קארצינוגניים.

בין הסיגריה לבין המקטרת - מפרידה המסורת והפולחן.

מחקרים שמכיר כל פייפר, מנחמים אותו כי נזקי העישון שלו אינם גבוהים כנזקי עישון הסיגריה.

הפייפר יכול להתנחם גם במחקרים שקבעו כי בין חולי פרקינסון יש מיעוט בולט של מעשנים בעבר או בהווה. וכשהחלה מגפת הקורונה בעולם, אורו עיניו למקרא הידיעה כי מחקר נוסף מצא: מעשנים נדבקים פחות בקורונה. ( לחיצה על הקישורים, יבהירו שיש דברים בגו ).

חוץ מזה, כל פייפר מקצועי מחזיק במעמקי זיכרונותיו – דמות מיתולוגית שעישנה מקטרת עד גיל 90 והלכה לעולמה מזיקנה רגילה, בלי סרטנים וחולי רע אחר. כך הוא מגרש את נביאי הזעם המפחידים אותו מפעם לפעם. לייתר ביטחון הוא יכול למלא את תפריט המזון שלו בירקות נוגדי חמצון ובמאכלים דוחקי סרטן.

הפייפר גם אינו סובל במיוחד מ"משמרות העישון" – סיירת הלוחמים בניקוטין ובעשן ודורשים להוציאם אל מחוץ לחוק. יש להם סימפטיה אל הטבק וניחוחותיו. הנסיבות מקלות, והתדמית המיתולוגית עובדת, ומצילה אותו מהגיהינום של ציבור המעשנים.

אופס...

שמעתי רחש חשוד.

נראה שאנשי "משמרות העישון" כבר מפטרלים סביבי. הם משתכרים מניחוח הטבק המעודן שבחרתי בו ללוות את כתיבת הפוסט, אבל הם נראים לי מה-זה אלימים.

הם מזהירים אותי לא לעודד אזרחים תמימים לעשן.

טוב...בסדר...תרגעו...אני לא מיסיונר של עישון מקטרות. בסך הכל כתבתי פוסט.

הלו... מה אתה סוגר לי את הדלת...הלו...זו מדינה חופשית ומותר לכתוב על מה שרוצים.

סליחה אדוני, אתה מוכן בבקשה להוריד את היד מהמקטרת שלי ? זו מקטרת פטרסון שקניתי באירלנד. היא נדירה והיא חלק מקולקצייה ממוספרת.

גִיבֶרֶת, תעזבי את הטבק. הוא עלה לי 120 דולר בחנות באמסטרדם. מה את זורקת אותו לפח, מה...זה של אמא שלך ? תריחי אותו קודם לפני שאת עושה עם זה משהו...

וואלה יופי...כל אחד נהיה לי פה פקח עשן...רבותי, אני מבקש מכם לעוף מכאן לפני שאני קורא למשטרה.

אוףףףףףףףףףף....

תודה לאל, עזבו.

גם כן אלה...

גמרו עם מעשני הסיגריות, עכשיו רוצים להתחיל גם איתנו. כאילו שאנחנו מציפים את המדינה.

בסך הכל קומץ קטן של חברים, שמתחבאים בין קירות החדר ומסרבים לצאת החוצה. לא יושבים במסעדה ומעשנים, לא באים עם זה לעבודה. קונים את הסחורה בשקט בחנויות נידחות בקצה העיר, ממהרים הביתה ויושבים בבית להתמכר לחמצן המעניק את שעות החסד הקטנות שלנו.

המקטרת היא טעם חיים.

מי שלא פייפר, לא יבין מהו הטעם מאחורי מסך העשן.