בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית הוא מוּכָּר בעיקר בזכות שירים שהלחין וביצע למילים שכתב במילים עבריות, כמו: "ברצלונה", "שיר השיכור" ו"כוכבי שקע". הרדיו שידר אותו שוב ושוב, והתקליטים נמכרו, ואנשים שרו את שיריו וזמזמו והניעו ראשם ימינה ושמאלה בקצב הפזמון.

אלו היו שירים יוצאי דופן בזמר העברי של סוף שנות ה-50.
להיטים היסטריים, בתקופה שבה אף אחד לא העז להגדיר שיר כלשהו. המילה להיט לא היתה בלקסיקון. 

בכלל, שירים בתבנית המוכרת לנו כיום, בני שלוש או ארבע דקות, פלוס מינוס - נחשבו אז אמנות נחותה, לעומת הספרות והשירה הפואטית, הציור והפיסול. שירים מסחריים היו מתויגים בקטגוריה של "מוזיקה קלה", סוג של בידור להמונים. והכיוון היה אל המערב, לאירופה ואמריקה, משם באה ההשראה לקצב, למילים, לעיבודים.

תעשיית המוזיקה היתה אז מצומצמת מאד - שתיים או שלוש חברות תקליטים, וערוץ רדיו ממלכתי אחד. בתעשייה היו מעורבים קומץ קטן של זמרים וזמרות, ועוד כמה להקות צבאיות. אלה התאימו את השירים שלהם לתרבות המערבית, לאוזניהם של אניני טעם מוזיקלי, לעיתונאים שכתבו ביקורות, למוזיקאים מדופלמים ו"מביני דבר" שהתאמצו לקבוע את הטעם המוזיקלי להתוות את הדרך התרבותית.

הם שרו בעברית חילונית, על פי כללי הדקדוק העברי, בחרוזים מדויקים, בסולמות מוזיקליים מדויקים. שרו שירי אהבה ושירי מולדת, שירי צבא ותנועות נוער. הם שרו שירים שנכתבו בתווים מסודרים, בסולמות מקובלים על פי התקן המערבי.

 

ג'ו עמר הלך נגד הזרם ושבר את המוסכמות.

המוזיקה שלו באה מגרונו העמוק בקול טנור עם דגש בולט של "ח" ו"ע", עם טקסטים ולחנים שאינם בדיוק תואמים לתבניות המקובלות. הוא ליווה אותה בכלי נגינה שנשמעו בארצות דוברי השפה הערבית.

הוא הביא נוכחות בולטת של תרבות אחרת, ובלתי מוכרת לזרם המרכזי של החברה הישראלית. תרבותם של העולים החדשים ממרוקו, מעיראק, ומכל ארצות האסלאם. העולים האלה היו פלח גדול מאד באוכלוסייה, שהגיעו זה עתה לישראל ונקלעו אל מציאות לא קלה עבורם. אל אורחות חיים, שפה ומנהגים שהיו זרים להם. הם לא הספיקו להשתלב בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות, ונאלצו להסתדר עם מה שיש, כדי להתפרנס ולהתחיל חיים חדשים במדינת היהודים.

ג'ו עמר הציע להם נחמה. הוא היה בשר מבשרם, "דיאלנא", ובמוזיקה שלו יכלו להתנחם.