top of page

לקריאת הפרקים הקודמים - לחצו כאן

הסגנון המוזיקלי של ג'ו עמר

ג'ו עמר היה מוזיקאי מחונן ורב-גוונים.

הוא התפרסם בישראל בזכות שירים עבריים מתחום הבידור הקל, שהיו רק חלק מהאמנות שלו.

תקליטיו הראשונים הוקלטו במרוקו, ובהם שירים בשפה מרוקאית ובסגנון אנדלוסי. בסגנון הזה, המוכר ואהוב בקהילות היהודים בצפון אפריקה, שר שירים ופיוטים מהתפילות היהודיות.

כשהגיע לישראל, וכשהיה כבר זמר מוכר בתחום הבידור הקל, התחבר גם אל החזנות האשכנזית, ושילב אותה לצד הפיוטים המרוקאים.

המוזיקה הדתית היתה בנשמתו.

הוא הופיע איתה בארץ ובעולם, כחזן בבתי כנסת של קהילות אשכנזיות וכפייטן בבתי כנסת של קהילות מזרחיות. במשך שנים רבות גם עסק בהוראה של החזנות, כאילו היתה זו חלק בלתי נפרד מעולמו המוזיקלי.

בהופעות שלו בפני יהודים בקהילותיהם שיבץ שירים בשפות הייחודיות להם, כמו לאדינו ויידיש.

ג'ו עמר משלב חזנות ופיוט
לצפייה ישירה ביוטיוב לחצו כאן

בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית הוא מוּכָּר בעיקר בזכות שירים שהלחין וביצע למילים שכתב במילים עבריות, כמו: "ברצלונה", "שיר השיכור" ו"כוכבי שקע". הרדיו שידר אותו שוב ושוב, והתקליטים נמכרו, ואנשים שרו את שיריו וזמזמו והניעו ראשם ימינה ושמאלה בקצב הפזמון.

אלו היו שירים יוצאי דופן בזמר העברי של סוף שנות ה-50.
להיטים היסטריים, בתקופה שבה אף אחד לא העז להגדיר שיר כלשהו. המילה להיט לא היתה בלקסיקון. 

בכלל, שירים בתבנית המוכרת לנו כיום, בני שלוש או ארבע דקות, פלוס מינוס - נחשבו אז אמנות נחותה, לעומת הספרות והשירה הפואטית, הציור והפיסול. שירים מסחריים היו מתויגים בקטגוריה של "מוזיקה קלה", סוג של בידור להמונים. והכיוון היה אל המערב, לאירופה ואמריקה, משם באה ההשראה לקצב, למילים, לעיבודים.

תעשיית המוזיקה היתה אז מצומצמת מאד - שתיים או שלוש חברות תקליטים, וערוץ רדיו ממלכתי אחד. בתעשייה היו מעורבים קומץ קטן של זמרים וזמרות, ועוד כמה להקות צבאיות. אלה התאימו את השירים שלהם לתרבות המערבית, לאוזניהם של אניני טעם מוזיקלי, לעיתונאים שכתבו ביקורות, למוזיקאים מדופלמים ו"מביני דבר" שהתאמצו לקבוע את הטעם המוזיקלי להתוות את הדרך התרבותית.

הם שרו בעברית חילונית, על פי כללי הדקדוק העברי, בחרוזים מדויקים, בסולמות מוזיקליים מדויקים. שרו שירי אהבה ושירי מולדת, שירי צבא ותנועות נוער. הם שרו שירים שנכתבו בתווים מסודרים, בסולמות מקובלים על פי התקן המערבי.

 

ג'ו עמר הלך נגד הזרם ושבר את המוסכמות.

המוזיקה שלו באה מגרונו העמוק בקול טנור עם דגש בולט של "ח" ו"ע", עם טקסטים ולחנים שאינם בדיוק תואמים לתבניות המקובלות. הוא ליווה אותה בכלי נגינה שנשמעו בארצות דוברי השפה הערבית.

הוא הביא נוכחות בולטת של תרבות אחרת, ובלתי מוכרת לזרם המרכזי של החברה הישראלית. תרבותם של העולים החדשים ממרוקו, מעיראק, ומכל ארצות האסלאם. העולים האלה היו פלח גדול מאד באוכלוסייה, שהגיעו זה עתה לישראל ונקלעו אל מציאות לא קלה עבורם. אל אורחות חיים, שפה ומנהגים שהיו זרים להם. הם לא הספיקו להשתלב בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות, ונאלצו להסתדר עם מה שיש, כדי להתפרנס ולהתחיל חיים חדשים במדינת היהודים.

ג'ו עמר הציע להם נחמה. הוא היה בשר מבשרם, "דיאלנא", ובמוזיקה שלו יכלו להתנחם.

השיר "נתן" שלא נכלל בפלייליסט של ימי הזיכרון לחללי צה"ל
לצפייה והאזנה ישירה ביוטיוב לחצו כאן

בני עדות המזרח היו קהל הבית הנאמן שלו, אבל לא רק הם.

מהר מאד המוזיקה של ג'ו עמר חדרה אל הלבבות של מאזינים מכל שכבות החברה הישראלית. גם יוצאי משפחות מאירופה, אשכנזים - כאלה שלא קיבלו מָרוּת תרבותית ולא "הכוונה מוזיקלית" של אניני טעם אמנותי, ולא קראו את המאמרים המחנכים של מבקרי המוזיקה בעיתונות הכתובה.

הוא שר יפה, בקול צלול ונעים, השיר עשה להם טוב בנשמה. גם כשהוא שר על השיכור ששותה כוסית אחר כוסית. או על לשכת עבודה שמסרבת לספק לו עבודה בגלל שהוא מזרחי.

ההוכחות היו בשטח: שיריו הושמעו ללא הרף בתחנות הרדיו, ותקליטיו נמכרו היטב. גם הופעותיו מילאו אולמות גדולים.

ההמונים, צרכני הבידור הם הכתיבו את הטעם המוזיקלי. לא הממסד ולא מתווי הדרך התרבותית. המאזינים בחרו בג'ו עמר, כמו גם בנעמי שמר ומשה וילנסקי ולהקת הנח"ל וכל היוצרים והמבצעים של הימים ההם.

 

ההמונים היו גם אלה שהודו לו על תרומתו האמנותית, ועברו לכוכבים הבאים.

באמצע שנות השישים, שוק המוזיקה צמח במהירות, והתמלא בסגנונות מגוונים ורבים כל כך שהאוזן רק צריכה לבחור ולשמוע.

מי שהתחדש, נסק למעלה, ומי שנשאר תקוע, כוכבו שקע.

ג'ו עמר - כוכבי שקע
להאזנה ביוטיוב לחצו כאן

ג'ו עמר היה לבד בדרכו המוזיקלית. אף אחד לא קם ללכת בעקבותיו ולהמשיך את הסגנון המזרחי. להיפך: מוזיקאים שצמחו מתוך הקהילות של העולים החדשים, המזרחיים, התחברו אל הסגנונות החדשים, המערביים.

זמרים כמו: יגאל בשן ואבי טולדנו – העדיפו את המסלול הבטוח להצלחה, של הלהקה הצבאית. אחרים היו שותפים פעילים ב"להקות קצב" שניגנו בהשראת הלהקות הדומות בחו"ל. ביניהם: גבי שושן ונסים סרוסי (להקת הגולדפינגרס) חיים סבן (האריות), שלמה מזרחי ואלי טובול ("הבמה החשמלית").

בניהם של העולים החדשים שרצו לעשות קריירה מוזיקלית, השתלבו בטרנד המתפשט של מרד הדור הצעיר, בארץ ובחו"ל - נטשו את המוזיקה המסורתית, השמרנית, והשאירו אותה להוריהם, שיתרפקו עליה בנוסטלגיה.

ג'ו עמר לא חיכה שיבעטו אותו החוצה.

הוא קטע בעצמו את הקריירה המוזיקלית בישראל, ונסע לאמריקה כדי להמשיך אותה שם.

שם גם יכול היה להעשיר את הרפרטואר שלו ולשלב שירים עבריים, שלו ושל אחרים, יחד עם חזנות ופיוטים דתיים.

הסגנון המזרחי של ג'ו עמר יצא להפוגה של שנים אחדות.

בתחילת שנות ה-70 יצא לדרך פסטיבל הזמר המזרחי, אחר כך עלו לבמה זמרים כמו חיים משה ועופרה חזה ושימי תבורי, ויוצרים כמו אביהו מדינה ואהובה עוזרי, והחזירו את הסגנון לתודעה של הישראלים.

...וכל השאר היסטוריה.

Jo_Amar.jpg
Jo_Amar.jpg

זהו הפרק האחרון בביוגרפיה של ג'ו עמר – זָמָר, מלחין, יוצר מוזיקלי שהניח יסודות למוזיקה המזרחית בישראל, הגדיר אותה, והחדיר אותה לאוזניהם של הישראלים.

 

 לקריאת כל פרקי הסדרה בתוכן העניינים בקישור הבא :

ג'ו עמר - מבוא למוזיקה המזרחית בישראל

(5 פרקים - קישור נפרד לכל פרק)

ג'ו עמר 102ד.jpg

תחקיר, כתיבה ועריכה: שלומי רוזנפלד

ג'ו עמר 102ד.jpg
bottom of page