קווים לדמותה של המוזיקה החסידית
המוזיקה החסידית נוכחת בהוויה הישראלית עוד מאז קום המדינה.
בשני עשורים הראשונים לא היתה ממש ז'אנר שעומד בפני עצמו. אז, עוד היתה אוסף של מנגינות שעברו מפה לאוזן, נוגנו והושרו בעיקר בקרב חצרות של אדמו"רים וחסידיהם בבני ברק ובירושלים. היה להן גוון אחיד, שהביאו עימם היהודים שעלו מאירופה, ותאמו את האופי הצנוע של המוזיקה בכלל באותן שנים.
עוד עשור חלף, מנגינה הולידה מנגינה, קמו יוצרים ואמרגנים שהוציאה אותן מהבוידעם הגלותי ועיצבו את המנגינות בעיבודים עשירים בכלי נגינה מודרניים וקצב שהתאים לשנות ה-70 של המאה ה-20. הם שלפו עוד ועוד פסוקים וציטוטים מהמאגר העצום של כתבי הקודש היהודיים... ונהיה ז'אנר שקיבל את השם: "מוזיקה חסידית". זו לא היתה בדיוק המוזיקה של תנועת החסידות המקורית, אבל היא התאימה לרוח הישראלית הציונית שביקשה לחזור לשורשים היהודיים. עבורם היא היתה כמו תבלין למנות עיקריות בתפריט מוזיקלי מגוון ועשיר בסגנונות ומקצבים מכל התרבויות בארץ ובעולם.
בשנות ה-80 שבה המוזיקה לבעליה המקוריים, במגזרים הדתיים ובעיקר במגזר החרדי. שם זהו ז'אנר שבו המנגינה החסידית אינה עוד תבלין אלא המנה העיקרית. אחרי שעבר מתיחת פנים והתאים עצמו לסגנונות ולמקצבים של המוזיקה העשירה והמגוונת בשלל סגנונות.
הפָנִים החדשות היו לסצנה מוזיקלית בפני עצמה, פעילה ותוססת, וזורמת באפיקים משלה, מחוץ לתעשיית המוזיקה הישראלית. מוביליה הם כוכבי זמר חובשי כיפות שחורות ולבושים בלבוש חאופייני למגזר שלהם. הם בוגרי ישיבות ומוסדות תורניים ורבים מהם זוכים להערצה ועלו לדרגת כוכבים ואלילים בסגנון המקובל בכל סצנה מוזיקלית אחרת בארץ ובולם.
מרדכי בן דוד ורדיגר - הראשון והחשוב בין כוכבי המוזיקה החסידית המודרנית
לאתר הרשמי שלו ביוטיוב ולהאזנה לשיריו לחצו על התמונה או בקישור כאן
בלבושה החדש יש מי שמכנה אותה "מוזיקה חסידית מודרנית" או מתקדמת, אבל הקידמה לא שינתה את קווי האופי הבסיסיים שלה.
למוזיקה החסידית, הוותיקה וגם המודרנית, תבנית ברורה ויצוקה שאינה ניתנת לשינוי. יש לה מאפיינים שלא השתנו מאז צמיחתה ונותרו כפי שהיו, במשך 75 שנים:
המילים - לקוחות מתוך התפילות היהודיות שניתן למצוא בכל סידור תפילה או מחזור, וכן פסוקים מתוך "כתבי הקודש" היהודיים, כמו: תנ"ך, משניות ותלמוד.
הלחן - קליט, נוח להאזנה ומתאים לשירה בציבור, וההשראה למנגינה מגיעה ממנגינות של עמים אחרים ביבשת אירופה: רוסים, אוקראינים, רומנים וצוענים.
הביצוע - תמיד יהיה של גברים (מבוגרים או ילדים).
שיר המושר בפי אשה או נערה - לעולם לא יכול להיכלל ברפרטואר המוזיקה החסידית. זהו תנאי בסיסי והכרחי לקיומו של הז'אנר ולמשמעות החברתית שלו כמוזיקה המתנגנת עם משמעות דתית.
ויש לשירים האלה עוד מאפיין ייחודי, בולט מאד, שמעצב אותם ומבדיל אותם מכל סגנון אחר:
המילים נהגות בהגייה ייחודית של אותיות השפה העברית, זו המיוחדת לדוברי שפת היידיש, והיא מעניקה צליל "מלעיל" לרוב מילים העבריות, צליל שמדגיש אותיות בראש כל מילה.
ייחוד זה מעניק את החותמת הסופית לאופי האירופאי ("אשכנזי") של השירים. הגייה זו של המילים קיימת גם אצל חרדים בני עדות המזרח (ה"מזרחים") שאימצו רבים ממנהגי החרדים האשכנזים, וביניהם גם את המוזיקה הזו שמקורה באירופה.
אפשר לומר כי הגיית המילים היא הסמל המסחרי הבולט בשירים ומעניק להם הֶכשר מתאים אצל צרכני הז'אנר. עובדה: זמרים ישראלים, דתיים וחילונים, שהקליטו שירים בסגנון חסידי, אבל הקפידו על הגייה עברית המקובלת בתרבות הישראלית – נדחו על ידי קהל המאזינים החרדי. במגזר שלהם רואים בשירים האלה חיקוי של המוזיקה החסידית המקורית, ולא מכניסים אותם לרשימת השירים המקובלת עליהם.
מי מאזין למוזיקה חסידית ?
"קהל הבית" שלה נמצא במגזר החרדי בישראל, המונה, על פי הערכות מקובלות, כמיליון וחצי נפשות (נכון ל-2023). זהו פלח אוכלוסייה הומוגני שהולך וגדל בקצב מהיר ויש לו סדר יום וערכים קשוחים. אורח החיים שלהם שונה ומתבדל מאורח החיים של הרוב החילוני והמסורתי בישראל - הם אינם צורכים את התוכן שלו, את האמנות שלו ולא את המוזיקה שלו. יש להם מוזיקה משלהם המלווה אותם בימי שמחה ובימי אבל וצער, בתפילות ובטקסים, בכנסים המוניים ובשעות הפנאי של היחיד.
למגזר החרדי יש אחיזה גדולה מאד גם בקהילות יהודיות בכל רחבי העולם, ובמיוחד באמריקה. שם המוזיקה החסידית פורחת במיוחד ונוספים לה איכויות של הפקה וביצוע, וסממנים של תהילה, כמו ליוצרים וצרכני מוזיקה אחרת בעולם. משם יצאו פורצי הדרך שלה, אלה שהביאו לישראל את אבני היסוד עליהם היא נשענת כיום.
המוזיקה החסידית הרחיבה את השפעתה גם למגזר הדתי המתון יותר, שנקרא: "ציונות דתית", ובעיקר לזרם השמרני בה, שנקרא גם "הזרם החרדלי". אצלם המוזיקה החסידית היא חלק מהפסקול שנשמע בקהילותיהם. הם מאזינים לה יחד עם סגנונות אחרים במוזיקה הישראלית, בעיקר זו הוותיקה שנקראת: "שירים עבריים".
השפעת המוזיקה החסידית חלחלה גם למגזר המסורתי, שאיננו דתי במובן המקובל והנוקשה, אבל נאמן לערכי המסורת היהודית שהשתמרה במאות השנים האחרונות בקהילות יהודיות אדוקות בדתן.
השפעה זו על המסורתיים, הולידה בשנות ה-2000, את סגנון "המוזיקה האֶמונית" – זמרים וזמרות עושים שימוש בכמה מהיסודות הבסיסיים של המוזיקה החסידית. השירים שלהם בעלי אופי דתי, מבוססים על מילים בעלות משמעות יהודית עמוקה, ולעתים קרובות אף מצטטים בהם פסוקים מהמקורות היהודיים ("כתבי הקודש"). כמה מהזמרים האמוניים מתהדרים בהיותם "חוזרים בתשובה", אחרים מהללים את יופיה של המסורת היהודית ונמנעים משירה שיש בה קריצה לעולם החילוני, הליברלי, בעיקר בעניינים שבינו לבינה.
למרות הניסיון להידמות למוזיקה החסידית המוכרת והנפוצה במגזרים החרדיים, שם לא מכירים בסגנון האמוני. שם נאמנים אך ורק לשירים שקיבלו הכשר מהרבנים שלהם.
המוזיקה החסידית אינה נבחנת בפרמטרים המקובלים בסגנונות אחרים של מוזיקה הפופולארית.
עיתונאים ממעטים לעסוק בה ובמאפייניה, מבקרי מוזיקה בכלי התקשורת אינם מתייחסים אליה, ספרים לא נכתבו עליה, בלוגרים באינטרנט כמעט ולא מוצאים בה עניין, ובאקדמיה - כמעט ואין עליה עבודת מחקר רצינית שתרד לשורשיה ותעמיק את העיון בה.
לעומת זאת, בערוצי התקשורת הייחודיים של המגזר החרדי, יש לה סיקור נרחב, יחסית.
הסיקור התקשורתי בערוצים אלו מתמקד יותר במידע ענייני על זמרים, תקליטיהם והמופעים שלהם, עם דגש על סגולות שמייחדות תכונות חשובות המקובלות כנעלות במורשת ובאורח החיים של החרדים. כמו: קירבתו של הזמר לרב ידוע, הכשרתו כתלמיד חכם, לעתים רחוקות מובאים כתבות פרופיל של זמרים, עם פרטים רכילותיים ולעתים קרובות יותר כאלה שנראות בעליל כמו כתבות יח"צ.