בין השנים 1972-1978 הוא המשיך לטוס על הקו ישראל-מוסקבה.

לאורך כל השנים הללו סקרו אמצעי התקשורת בישראל את תנועותיו ואת הכרזותיו. כל נחיתה שלו בנמל התעופה לוד, סיפקה לציבור הישראלי את הכותרות שבהן הוא מככב: מבטיח לשחרר את אסירי ציון, "להביא לישראל את נתן שרנסקי", לשחרר את נאשמי משפט לנינגרד, לנזוף בממשלת ישראל על מחדליה בטיפול במאבק העלייה, לעודד את הארגונים היהודים, לפגוש שרי ממשלה, פקידים בכירים, ועיתונאים, להצטרף לתנועת ארץ ישראל השלימה, "לרכוש עשרות דונמים של קרקע באזור טבעון כדי להקים אולפן הסרטה".

עיתון "הארץ" העניק לו שטח בין דפיו, לצד מאמרים של אנשי רוח מכובדים התפרסם מאמר בחתימתו של יוסף גבעון, ובו מייעץ הכותב לממשלת ישראל כיצד לפעול בנושא העלאת יהודים. הטלוויזיה הישראלית, ערוץ תקשורת חדש שנולד בארץ, ערכה עימו ראיון במסגרת תחקיר על האיש ומעלליו. התחקיר שהציג לציבור בישראל את יוסף גבעון במלוא הדרו – עם נכותו הבולטת, עם לשונו החלקלקה, עם חיוכו התמים, עם סיפוריו המלבבים והדמיוניים - הסתיים ללא תשובה מדויקת מי הוא באמת ומה מסתתר מאחורי הדמות הפאתטית לכאורה.

המופע הטלוויזיוני קרב את קיצה של האגדה.

התקשורת התמלאה בעיתונאים בני דור חדש שלא ידע את יוסף, והסחורה שלו נראתה משומשת ולא ראויה עוד למיחזור. גם המצב הפוליטי השתנה. גורמים בינלאומיים הצטרפו למאבק למען יהודי ברית המועצות והשערים נפתחו להם מעט יותר.

 

רגע לפני שהאגדה עמדה להתפוגג, הופיע היוצר שלה, חיים גורי, וניסה להפיח בה רוח חיים.

גורי שלף מהבוידעם את המאמרים המקוריים מעיתון "למרחב", ערך מהם לקט והוציא אותם לאור בספר שנקרא: "מי מכיר את יוסף ג'?". הספר הצליח לעורר כמה גלים של נוסטלגיה, והגיבור התעורר מתרדמת ארוכה בת שנתיים, אירח עיתונאים בבית של ידידים, וזכה לעוד כתבת צבע במוסף השבועי.

 

וזהו.

יותר לא ראו את יוסף ג'י גבעון-גוטמן. הוא נעלם מהעין הציבורית.