שמעת על יוסף ג'י ?
פרק 2
חתיכות היסטוריה
צמיחתה של האגדה
(הביוגרפיה חלק א')
יוסף נולד ב-1926 בציריך, שוויץ, להורים יהודים, משה אהרון (מוריץ) ורוזי גוטמן.
מוריץ אביו ניהל עסק זעיר למוצרי אופנה, רוזי אימו ניגנה על פסנתר וגידלה שני בנים, הקטן ביניהם הוא יוסף.
בשנות ילדותו המוקדמות, לקה בשיתוק ילדים. המחלה הותירה בו פגם שילווה אותו כל חייו וייקלט בעיני כל מי שראה אותו: יד שמאל מדולדלת ונתמכת לעתים ביד הימנית הבריאה, ורגל שמאלית נגררת בצליעה, אותה ניסה יוסף להסתיר, לשווא.
הנכות הפכה את יוסף הקטן בעל האינטיליגנציה הגבוהה, לילד מרדן. הוריו שלא יכלו להתמודד עם מרדנותו, שלחו אותו לפלסטינה/ארץ ישראל במסגרת "עליית הנוער", והוא נקלט בחברת הילדים של קיבוץ משמר העמק. שנים אחדות שהה בקיבוץ, אך בגיל 12 עזב את ישראל, שב לבית הוריו בציריך, ונרשם ללימודים בבית ספר לשפות.
שנה לאחר מכן, ב-1939 התקיים בג'נבה הקונגרס הציוני ה-21. מוריץ גוטמן שכיהן כציר בקונגרס מטעם מפלגת "הציונים הכלליים", לקח את בנו יוסף לכינוס וסידר לו עבודה כסדרן שעמד בדלת הכניסה, דרכה עברו צירים ומנהיגים יהודיים מכל רחבי העולם. שם, לראשונה בחייו, עמד קרוב, במרחק נגיעה ממש, מסלבריטאים יהודים כמו: דוד בן גוריון, חיים וייצמן ומשה שרת.
ימים ספורים אחרי נעילת הקונגרס פרצה מלחמת העולם השנייה.
הנער היהודי יוסף גוטמן, התבגר במציאות מורכבת ומלאת ניגודים:
יבשת אירופה בערה מעשן הקרבות, ובתוך הכאוס - אי של שקט, שוויץ, מדינה נייטרלית, שלא כובשת ולא נכבשת, אבל מעליה מרחפים ענני עשן המלחמה ומפריעים את שלוות החיים. הקהילה היהודית לא סבלה מאנטישמיות גלויה, אך העם השוויצרי לא אהב את היהודים ותלה בהם את אשמת הכאוס. השלטונות סרבו להתערב בנעשה מעבר לגבול והיקשו על פליטים יהודים להגיע אליה.
למרות האיסור, הפליטים זרמו למדינה ומצאו מחסה בבתי משפחות יהודיות. אחד מהם היה ביתה של משפחת גוטמן שאספה ילדי קרובים וגידלה אותם כילדיה. יוסף עצמו יצא לפעילות תומכת בבית יתומים מקומי בו שהו ילדים יהודים. הוא הביא אותם אל ביתו, פינה להם את מיטתו והיה לחברם הטוב והמיטיב.
אלה היו שנותיו היפות.
הוא סיים בהצטיינות את לימודיו בבית ספר לשפות, הצטרף לתנועת הנוער של "השומר הצעיר" ותוך זמן קצר היה לאחד מראשי ההנהגה בציריך. לקראת סיום המלחמה שהה במחנה פליטים במרסיי והשתתף בארגון הברחת מעפילים באניות. משם נשלח לעיר ליון שבצרפת, והתמסר לפעילות ייחודית שהלמה את כישרונותיו: זיוף דרכונים עבור פליטי המלחמה, כדי שאלה יוכלו לעבור דרך צרפת.
ב-1946, עלה יוסף בפעם השנייה ושב לישראל, מצויד בכמה דרכונים מזויפים שהשאיר לעצמו. ביניהם: דרכון פולני, צרפתי, רוסי, וכמובן הדרכון השוויצרי שסייע לו להיכנס לארץ באופן ליגאלי, בלי להסתכן בהפלגה באניית מעפילים.
הצעיר בן ה-20, בלט בין המוני הפליטים שזרמו לארץ באותן שנים.
הוא שלט בשמונה שפות זרות ודיבר בעברית מצוינת, אותה למד משהייתו הקודמת בארץ, הוא ניחן בקסם אישי, ביידע נרחב, וביכולת שיחה מדהימה שהאפילו על נכותו הבולטת. עם בואו נקלט בקיבוץ מרחביה, ונשלח לעבוד בסנדלריה, אך לאחר כמה חודשים נשלח לעסוק בתרגום מסמכים עבור ההנהלה הארצית של התנועה. הבחור הצעיר שלא יכול היה לקבל מרות, לא הסתדר במרחביה, הועבר לקיבוץ כפר מסריק ועבד במפעל הקיבוץ "נעמן". אבל גם שם לא הסתדר ועבר לדרום הארץ, נודד בין קיבוץ גבולות לקיבוץ נירים וקיבוצים אחרים של תנועת "השומר הצעיר".
נכותו ואופיו המרדני צמצמו את מרחבי פעילותו.
הוא לא יכול היה לשרת בפלמ"ח ובהגנה, הארגונים בהם היו "החבר'ה הטובים". במקום שירות קרבי נאלץ להסתפק בהתנדבות לתפקידי מטה שונים, שהביאו אותו לשהות מפעם לפעם בחברתם של מפקדי הפלמ"ח המהוללים. שעות ספורות אחרי כיבוש העיר אילת במלחמת השחרור, הוא נראה שם - מסתופף יחד עם החוגגים את הכיבוש סביב למדורה, ונהנה יחד עם הכובשים מהופעתה של להקת הצ'יזבטרון.
אחרי שהוקמה המדינה והוקם צבא מסודר, צה"ל, הסתובב עם מדים, עונד על כתפיו דרגות סגן אלוף, נושא שם משפחה עברי: גבעון.
יוסק'ה גבעון - בשבילכם, חבר'ה.
הוא נעצר על ידי המשטרה הצבאית, ישב חודשיים בכלא בעוון התחזות, השתחרר ויצא לחפש את מקומו בחברה הישראלית ההולכת ומתהווה במדינה חדשה עם עצמאות. בלי חברים, בלי כסף, בלי עבר מזהיר, אבל עם קסם אישי ונחישות להיות חלק ממנה, חלק חשוב.
אלה שזרקו מהדלת ראו אותו מגיח מהחלונות, ולא סתם אלא בחלונות הגבוהים.
יוסף גבעון שב אל הממסד שדחה אותו, אל מקומו הטבעי בזרם השמאלי של המפה הפוליטית, בה גדל ובתוכה פעל. הוא הסתובב בחדרי המערכת של העיתון המפלגתי "על המשמר", ושימש כעוזרו הפרלמנטרי של משה סנה, חבר כנסת ומנהיג מפלגה קומוניסטית. הגיע לוועידות ואספות, ביצע שליחויות מדיניות על דעת עצמו, נראה פה ונראה שם, קרוב לשולחן הנשיאות על יד המנהיגים ומתווי הדרך.
בין לבין החל מטפח קשרים עם עיתונאים, זורק להם טיפים של "מידע ממקורות יודעי דבר".
כשיצאו נציגים מטעם השמאל הישראלי למדינות הגוש הקומוניסטי, לשמור על קשרים ולפעול במשותף למען הרעיון האידיאולוגי - נדחף גם יוסקה גבעון. איש לא שלח אותו אבל הוא הגיע בדרך עלומה אל המפגשים הגלויים והחשאיים בחו"ל, בין עסקנים ממדינות שונות.
כשהתגלה, סולק לגמרי מפעילות פוליטית ושב לבדו ארצה.
הוא עבר אל העיר, התגורר בשכירות בחדרים שונים וניסה להתפרנס ממכירת ספרים. מצויד בכרכים עבים של ספרי ההוצאות לאור, הסתובב בעיר ובכפר והרוויח עמלה צנועה. מדי פעם הגיח לבתי הקפה בהם ישבו עיתונאים ואנשי "הבוהמה", בירושלים ובתל אביב, שתה איתם כוסית וסיפר להם על עיסוקיו החשאיים ועל קשריו עם "הצמרת" הביטחונית והפוליטית. בפגישות אלה הכיר גם את חיים גורי, שנודע כאיש רוח ומעשה, לוחם פלמ"ח, סופר, פזמונאי ומשורר, שלמד באוניברסיטת סורבון בפריז.
ב-1953 הסתבך יוסף עם מעסיקיו בענייני עמלות, ונותר שוב בלי פרוטה בכיסו.הוריו המודאגים הגיעו לישראל ולקחו אותו חזרה הביתה, לציריך שבשוויץ.
הוא לא נשאר שם זמן רב.