הסצנות המשובחות ביותר לטעמו, נבחרו להשתלב בדו"ח - יציאתם של המתבצרים מהבונקרים; ידיהם המורמות בכניעה; מצעד הקורבנות ברחובות הבוערים; הָמְתָנה של משולחים בכיכר, רגע לפני עלייתם לרכבות שיקחו אותם אל סופם.

בין תמונות ההרס והחורבן שובצו סצנות קרביות של חיילים ומפקדיהם – תקיפים ונחושים לביצוע המשימה, לעתים פניהם רציניות ולעתים הם נראים משועשעים ומחייכים בניצחון אל המצלמה.

 

אלפי יהודים מככבים בתמונות שבאלבום הקצין שטרופ.

אין להם שמות, רק פנים, או מראה גוף מלפנים או מאחור. הם מככבים בעל כורחם ואינם יודעים כי דמותם תישאר חקוקה לנצח בין דפי ההיסטוריה. אף אחד מהם לא התבקש לתת את רשותו להיות מונצח ברגעיו המושפלים. מי שצילם ומי שערך את התמונות באלבום לא טרחו לציין שמות. רק אחרי שיצאו התמונות לאור והוצגו במוזיאונים, נמצאו שורדים שידעו לתת פרטים מדויקים, שמות ומקומות, או לפחות להציע השערות מבוססות מזיכרונם.

מי הם כל המצולמים האחרים באלבום הנאצי ? לעולם לא נדע.

התמונות האותנטיות, כל אחת מהן שווה אלף מילים, מציגות את הבונקרים שבהם התחבאו השורדים האחרונים, את האש הבוערת מהבתים ושורפת את כל תכולתם, את ההוא שנמלט מהאש וקפץ מהחלון אל מותו, את אלה שנותרו בחיים ומסרו את עצמם לחיילי האס.אס, את החיפושים שנערכו על גופם בעמדם מוצמדים לקירות.

 

ואולי גם בני משפחת יעקובוביץ' נקלטו בעדשת המצלמה המשוטטת באזורי הרחובות נובוליפיה, זמנהוף, סמוצ'ה, גנשה, לשנו.

חוה יעקובוביץ', אבא שלה ושלושת ילדיה, היו שם באותה זירה מצולמת ומונצחת.

בנה הבכור, משה, השורד היחיד מהמשפחה, ראה תמונות מתוך האלבום לאורך שנות חייו הבוגרים. ראה אותן בימי זיכרון לשואה ולגבורה, בכתבות בעיתונים, בסרטים תיעודיים ששודרו בטלוויזיה או על מסך הקולנוע. הן הוצגו שוב ושוב ולא עשו עליו רושם עז. הוא אפילו לא טרח להתבונן בהן בקפידה ולנסות לזהות מישהו מיקיריו. ראה ודפדף הלאה את פרקי חייו, בלי להתעכב יותר מדי על הפרטים.

די היה לו בקיומן של התמונות, בהצגת העובדות ובהתרת הסָפֵק שקינן בלב כל אלה ששמעו את סיפורי השואה. אחר כך, כשנחשפו הפרטים ונמחקו הספקות, כבר לא רצה לחזור אל המראות ההם, וככל שחלפו השנים הלכו ודהו בארכיון זיכרונותיו.

רק כשהחליט לפתוח חלון צר אל ימי ילדותו, והתמונות הונחו לנגד עיניו, יכול היה לשחזר את קורותיו של מוניֶק.