"יו"ר ועד הבית, הגב' אילנה מירון, מפגינה אחריות ותושייה, ומפקחת מקרוב על עבודת האינסטלטור שהוזמן לתקן נזילה. כי כשזה נוגע לבעיות בבניין, היא דואגת לטפל בהן בעצמה."
חברי הוועד נבחרים ב"אסיפת דיירים" שמתקיימת בדרך כלל פעם בשנה, או בשנתיים.
רוב החברים בו עושים את העבודה בהתנדבות, ובזמנם החופשי. הם משתדלים למלא את המשימות שלהם – לפעמים בהצלחה, לפעמים לא. תלוי במוטיבציה וביכולות האישיות שלהם.
במקרים רבים "הוועד" זה אדם אחד שלוקח את העבודה ברצינות הכי גמורה ועושה לבדו את העבודה. חברי הוועד האחרים לא מתערבים, וסומכים עליו. מפעם לפעם מתכנסים כדי למלא את חובתם לפרוטוקול, או כדי לקבל החלטות מיוחדות שנוגעות לבעיות מורכבות במיוחד.
ועד בית הוא תפקיד של "רצון טוב".
תפקודו תלוי ברצונם של דיירי הבניין לשמור על הרכוש המשותף ולתחזק אותו, ותלוי ברצון הטוב של חברי הוועד למלא את תפקידם כמו שצריך.
באופן טבעי, פעילותו מורגשת יותר בבניינים של אנשים משכבת המעמד הבינוני. ביניהם אפשר למצוא יותר אנשים עם מודעות לסביבה בה הם מתגוררים, והם מוכנים לשאת בהוצאה החודשית הקבועה שתאפשר להם את איכות החיים הטובה.
ככל שמעמדם הסוציואקונומי של הדיירים בבניין נמוך יותר, כך המודעות שלהם לסביבת המגורים הפרטית פוחתת, וההוצאות לתשלום החודשי של "דמי הוועד" מהווה עבורם נטל. התוצאה ניכרת לעין - המעטפת החיצונית של הבניין נראית מתפוררת, הכניסה לחדר המדרגות של הבניין פרוצה, אין אור בחדרי המדרגות, והלכלוך בחצר בולט לעין.
בבניינים יוקרתיים, של דיירים מהמעמד הגבוה, אין לדיירים בעיה לשלם כמה שצריך אבל הם ירצו תמורה הולמת לתשלום, ועל פי רוב יעדיפו חברת ניהול חיצונית שעליה יסמכו. במקרים רבים הם מארגנים לעצמם דירקטוריון שמתכנס מדי פעם לדון בענייני הבניין, כולל הקשר עם חברת הניהול.
תפקידו של ועד הבית מוסדר בחוק, ויש לו מעמד מוגדר עם כללים ברורים.
מאז קום המדינה, ובמשך כחמישה עשורים, ועד בית היה חלק בלתי נפרד מאורח החיים של רוב אזרחי המדינה. בנייני המגורים נבנו עד לגובה של חמש או שש קומות, ומספר הדיירים בכל בניין מנה כמה עשרות בודדות, לכל היותר. הם בחרו את הוועד, בינם לבין עצמם, והוא עבד בשבילם.
במאה ה-21 ניהול בניינים נעשה מורכב יותר, במיוחד לאחר ריבוי הבנייה לגובה. רוב הבנייה בישראל היא של בניינים בני עשרות קומות ועשרות רבות של דיירים, לפעמים אפילו מאה ויותר. שם – כבר לא מספיק רצון טוב של דיירים, הבעיות מורכבות, וצריך חברת ניהול חיצונית ומקצועית שאין לה קשר לדיירי הבניין. זו כבר חברה שעובדת על בסיס מקצועי עם חוזה שנתי ותשלום קבוע.
אלברט מהוועד מנהל אסיפת דיירים
בעשורים האחרונים מעמדו של ועד הבית הולך ונחלש.
גם בגלל ריבוי הבנייה לגובה וצמצום הבנייה הנמוכה. וגם, ובעיקר, בגלל "הרוח הישראלית" שהשתנתה עם השנים.
פעם היה כאן שיתוף ואחווה המבוססים על פטריוטיות וגאווה על עצם הקמת המדינה היהודית. היתה משמעת וצייתנות לחוקים ולבעלי תפקידים. השכנות הטובה היתה ערך חשוב, והדיירים היו מוכנים לוותר פה ושם רק בשביל לשמור על יחסים הוגנים עם השכנים האחרים שמתגוררים לצידם, מעליהם ומתחתם.
בחלוף השנים, קם דור חדש של ישראלים, שאצלם טובת הפרט חשובה יותר מטובת הכלל. הישראלים בני הדור החדש שילמו הרבה כסף עבור נכס הנדל"ן שלהם, והם רוצים לקבל את התמורה המלאה לנוחותם האישית. גם אם זה נוגד את האינטרס של השכנים האחרים. הם ממשיכים לציית לחוק אבל לא מוכנים להקפיד על כל תקנה בהתנהלות הבית, לא מסכימים לכל הצעה של הוועד.
הניכור הולך ומשתלט על היחסים בין דיירי הבית המשותף, עד כדי כך ש"סכסוכי שכנים" מדורגים בצמרת הטבלה של תלונות במשטרה. וכשזה המצב – יותר ויותר דיירים כבר לא מוכנים להיות חברים בוועד הבית, והמציאות החברתית נוגסת בחשיבות שלו.
ובכל זאת, ועד הבית לא נעלם לגמרי מהשטח.
הוא חי וקיים במאות אלפי בנייני מגורים, בעיקר כאלה שנבנו במאה ה-20, והוא מתפקד, ממש כמו פעם. וכל עוד יהיו ישראלים שמצוידים ברצון טוב ובנכונות לשמור על אחוות שכנים ויהיה איכפת להם מהנכס המשותף בו הם מתגוררים – ועד הבית ימשיך להתקיים במתכונת הישראלית הייחודית.
ניכור גובר ושינוי ערכים:
ועד הבית הוותיק מתמודד עם ר וח ישראלית חדשה.
חתיכות היסטוריה:
ועד הבית התפתח בישראל מכורח הנסיבות, והיה לחלק בלתי נפרד מחיי היום-יום של מיליוני אזרחים.
ישראל קמה כמדינה של מהגרים - מיליוני אנשים שעלו לארץ מארצות אחרות, כולם יהודים ציונים נלהבים עם מוטיבציה להיות חלק ממדינת היהודים שקמה אחרי אלפיים שנה.
בהגיעם, לא דיברו את השפה המקומית, לא הכירו את החוקים והמנהגים ולא ידעו מה מותר ומה אסור, מה הם זכויותיהם וחובותיהם. לפני שהיה להם חשוב לעמוד על זכויותיהם, הם דאגו למלא את החובות, וצייתו להן ולכל מי שנושא תפקיד ציבורי מוגדר. כמו חברי ועד הבית, שהכירו את המציאות הישראלית, את החוקים והתקנות, וידעו למצוא את בעלי המלאכה מתאימים לפתור בעיות בתחזוקה השוטפת.
הנהירה ההמונית של העולים החדשים הביאה לתנופת בנייה שנמשכה כמה עשורים.
בנייני המגורים שנבנו היו בני שלוש או ארבע קומות, בהן התגוררו כמה עשרות משפחות, לכל היותר. ברוח הישראלית של הימים ההם - שכנות טובה היתה ערך חשוב ליחידים ולמשפחות. בין השכנים באותו בניין שררה אחווה יחסית - השכנים אמרו "שלום" כשחלפו זה ליד זה בחדר המדרגות. הדלתות לא היו נעולות, מרפסת נגעה במרפסת, שכנה נכנסה לשכנתה לבקש כפית סוכר, ובין השעות שתיים לארבע נשמר שקט למנוחת הצהריים.
היו גם בעיות בלתי נמנעות, כמו: כביסה שמטפטפת מקומה עליונה לקומה שמתחתיה, רעש של מוזיקה הבוקעת מאחת הדירות, אבל איכשהו ברוח הימים ההם, אפשר היה להגיע מהר לפתרון הבעיה ולערב, אם יש צורך, את ועד הבית.
מאז הקמת המדינה ובמשך כחמישה עשורים, היה לוועד הבית מעמד ברור.
הוועד דאג לגבייה מסודרת של דמי הוועד מדי חודש בחודשו - בשנים ההן, לפני שהיו הוראות קבע בבנק, לא חיובי אשראי ולא אפליקציות באינטרנט, חברי הוועד עברו מדלת לדלת כדי לאסוף את הצ'קים מכל דייר. מי שלא שילם, ננזף והרגיש לא נעים מול נציג הוועד שעמד על סף ביתו ודרש בנימוס את הכסף שמגיע לבניין.
דמותו של חבר הוועד הונצחה בסדרות טלוויזיה, בסרטים, ובכתבות בעיתונות.
הסטריאוטיפ של "ועד הבית" היה השכן מהקומה השלישית, בדרך כלל פנסיונר, שמגיע פעם בכמה חודשים לגבות את המיסים. יש לו פנקס מסודר עם רשימות הדיירים, הוא מכיר את כולם ויודע את הבעיות שלהם. הוא מפעיל את ההסקה המרכזית, דואג לצבוע את חדר המדרגות, וקורא לאינסטלטור לתקן את הברז בחצר.
ועד הבית היה שיא הקריירה של היושב ראש, שרצה תמיד להיות בוועד הכתה ובמועצת הסטודנטים ובוועד העובדים במפעל – ותמיד נכשל עד שזכה בצ`אנס של חייו והוא לוקח אותו בשיא הרצינות.
מר קוזלביץ', יו"ר ועד הבית מהסדרה 'קרובים קרובים', היה הסטריאוטיפ המושלם של דמות ועד הבית הישראלית. דייקן, קפדן, ודאגן - הוא ייצג נאמנה את הדור שבו האחווה והשכנות הטובה היו עקרונות ברורים בניהול הבית המשותף.
השנים חלפו.
דור המהגרים הולך ונעלם.
קם דור חדש של ישראלים שנולדו כאן, והם לא תמיד מתחברים אל המחויבות החברתית ואל האחווה הלאומית. הניכור בין האנשים הולך וגדל ויחסי שכנות טובים כבר לא ערך חשוב לכל אחד.
"שלום" בחדר המדרגות ? אומרים רק למי שמכירים.
אין מקום לעגלה של התינוקת ? אפשר להניח אותה מחוץ לדלת הדירה, ומי שצריך לעבור שם, שיתמודד.
הוועד מציע לסייד את הקירות בחדר המדרגות ? יש כאלה שלא מסכימים. מי שרוצה שיעשה את זה מכספו הפרטי, לא מהכסף שמשלמים כולם.
יש דיירים שמפגינים את חוסר ההתחשבות שלהם בלי בושה. הם יערכו מסיבה עם מוזיקה רועשת עד שעות הלילה המאוחרות, או שלא יהיה איכפת להם שהכלב שלהם נובח ללא הפסקה ומפריע את מנוחת השכנים. ואם אחד כזה יורד מהדירה עם שקית זבל כדי להניח בפח האשפה, והשקית מטפטפת ומשאירה סימני לכלוך על הריצפה, הוא לא יטרח לנגב. מה איכפת לו ? יש מי שמנקה את הריצפה בלובי פעם בשבוע. בשביל זה הוא משלם דמי ועד.
הישראלים החדשים, הצברים, הפנימו את מושגי הדמוקרטיה ולמדו להכיר את כל צדדיה – לא רק מה שחובתם לעשות, אלא גם, ובעיקר, מה הזכויות שמגיעות להם. יש להם נכס נדל"ן ששווה הרבה כסף והם רוצים ליהנות ממנו בלי שמישהו יתערב להם בחיים.
הם לא מוכנים לקבל בצייתנות עיוורת כל מה שאומרים להם, במיוחד אם זה הדייר מהקומה השלישית, שהוא לא פחות חשוב מהם. הם מתווכחים, ומתלוננים, ופונים לבית המשפט ואפילו מעיזים לסרב לשלם את התשלום החודשי, כי לדעתם הבית לא מתנהל כמו שצריך. השכנות הטובה חשובה להם, אבל גם הנוחות הפרטית. ואם יש התנגשות ביניהם, הם יעדיפו את הנוחות גם במחיר הרעת היחסים עם השכנים.
במאה ה-21, מעמדו של ועד הבית הלך ונחלש.
המוטיבציה של דייר לכהן בתפקיד התנדבותי שעלול לסבך אותו בסכסוך עם דיירים אחרים, יורדת, וקשה למצוא מתנדבים שמוכנים לקחת את התפקיד, שלעתים קרובות מתברר ככפו טובה - מי שנכנס לוועד יכול למצוא את עצמו במאבק עיקש על עניינים של אגו ופינוק, של רצונות פרטיים מול טובת הכלל, עד שהוא פורש ואין ועד מסודר, איכות התחזוקה יורדת והבניין הולך ומתפורר מבחינה פיזית ומבחינה חברתית.
לחלל הזה נכנסים חברות הניהול, שמעמדם כבר התבסס בבניינים רבי-קומות. חברות הניהול מציעים שירותים מקצועיים בתשלום יקר יותר, אבל בשירות שחוסך בעיות אישיות בין שכנים.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
