למוזיקה היה תפקיד חשוב וייחודי בעיצוב עולמם של בני הדור הזה.

הם הקשיבו לה בטרנזיסטורים, בפטיפונים, ובמכשירי סטריאו, מעל גבי תקליטים ובקסטות ודיסקים. המוזיקה צעדה איתם במסע מים אל ים, הרקידה אותם במסיבות סלוניות ובדיסקוטקים, ליוותה אותם אל הבקו"ם, צעדה במצעדי הפזמונים, הלכה איתם בדרך לעבודה ברגל ונסעה באוטובוס או במכונית ה"פרייבט".

הם הכירו את השירים ואת יוצריהם, קראו עליהם כתבות בעיתונים, תלו פוסטרים שלהם על קירות הבית, והרגישו שהם חלק ממשפחה תרבותית אחת גדולה. הם החברה הישראלית. וכל דמות שנעלמת להם מהנוף – מערערת להם את התודעה.

והנה, בתוך שני עשורים נעלמו להם בני אמדורסקי, נעמי שמר, יוסי בנאי, אהוד מנור, עוזי חיטמן, פולי מהגשש - כולם מתו ללא התראה מוקדמת. הלכו לעולמם בגיל צעיר יחסית, והותירו את בני דורם יתומים מדמויות שהיו שותפות לעיצוב עולמם.

גם אריק איינשטיין עזב אותם והוא כבן 75 בלבד. מוקדם מהצפוי.

הם עמדו דקה דומיה לזכרו, וסירבו להביט בראי – שלא יראו את השקיעה של עצמם. הוסיפו עוד שֵם לרשימת ההולכים, ועוד קרש למדורה הנוסטלגית. ומיד הוסיפו עוד דמות מופת שאפשר "ללכת לאורה", להתגעגע אליה, לצטט משפטים שאמרה בחרדת קודש.

​

השדרן המיתולוגי ומבקר המוזיקה יואב קוטנר אמר על אריק איינשטיין שהוא:”יותר מאשר הזמר הישראלי הגדול ביותר. איינשטיין הוא ארץ ישראל האמיתית".

קצת מוגזם, אולי אפילו מתנשא לומר משפט כזה. כאילו ארץ ישראל האמיתית היא כל מה שקוטנר רואה מחלונו. אבל השדרן בעצמו - חלק מהדור הזה, והוא מתחזק את המיתוסים המוזיקליים שלו ושלהם כדי להמשיך ולהיות רלוונטי גם בעידן חילופי הדורות.

 

הדור שגדל על ברכי אריק איינשטיין, הולך ומתמעט.

יש להם ילדים שהספיקו להתאהב בזמר הנערץ ובמוזיקה שלו, ואולי גם נכדים כאלה. וכל אלה יכולים אולי למצוא נחמה בידיעה כי התרבות שלהם עודנה קיימת – רק בלבוש אחר, עם תפאורה אחרת. היא נאלצה לפתוח שער לערכים ואורחות חיים ממגוון רחב יותר של ישראלים מכל העדות והמגזרים. אלה מביאים לידי ביטוי, כל אחד בדרכו, את הרוח הישראלית של המאה ה-21.

ואריק איינשטיין ?

הוא יישאר בהיכל התהילה של המוזיקה הישראלית, שם מקומו.

שיריו ימשיכו להתנגן ולעשות טוב לאנשים – מבוגרים וצעירים כאחד. לא כולם אוהבים את אותם השירים, אבל הוא הביא לעולם כל כך הרבה שירים שיש מקום לכולם.