מלח הארץ
אחד שהוא יהודי, ישראלי אמיתי ושורשי.
תכונות נדרשות: נולד כאן ולמד כאן, שירת בצבא והלך לאוניברסיטה, התחתן כאן ובנה כאן בית הקים משפחה והוליד ילדים וחיתן אותם, ועבד כאן ושילם מיסים והצביע בבחירות.
נכון שיש מיליונים כאלה,
אבל מי שזוכה להימנות עם בעלי התואר "מלח הארץ", יש לו עוד משהו שאין לאחרים:
קצת כריזמה, קצת סקס-אפיל, ועוד תכונה אחת לפחות שמייחדת אותו ומצדיקה את התואר - שירות ביחידה מיוחדת בצה"ל, למשל, יכול להוסיף נקודות. גם חיוך כובש וטוב לב, עזרה לזולת, חַבֵרוּת טובה, הצטיינות בעבודה, וכל תכונה שנחשבת חיובית עוזרת לקדם את הזוכה המאושר בדרך לקבלת התואר הנכסף.
מרגע שהתואר התקבל – הוא כבר מכיל את כל התכונות הטובות. אפשר להגיד על האיש שהוא מלח הארץ, ולא צריך לפרט יותר מדי.
התואר נפוץ במיוחד אצל אלה שכבר אינם בין החיים.
מי שנהרג במלחמה או במבצע צבאי, זכאי מיידית לתואר בלי שיהיה צורך לנמק - "היה מלח הארץ" אלו מילים כמעט בלתי נפרדות בתוך ההספד לזכרו. יחד עם השם יקום דמו (הי"ד).
גם מי שמת באירוע מתוקשר, כמו: אסון טבע או תאונה קטלנית, יכול לזכות בתואר ללא חובת ההוכחה. אפשר להסתפק בזה שחבריו ובני משפחתו מעידים עליו.
"מלח הארץ" אינו תואר רשמי.
הוא חלק מהסיפור הישראלי שמכתיב הממסד היהודי, ועובר מדור לדור בעזרת התקשורת, המשפחה והחברים, הקהילה והמגזר.
"מלח הארץ" נמצא בדרגה אחת פחות מ"דמות מופת" שיש ללכת לאורה.
מלח הארץ לא כיהן כשר בממשלה, כרב ראשי או חבר כנסת, לא כיכב בסרטים מפורסמים, לא כתב ספרים רבי מכר, לא ניהל קונצרן כלכלי. המֶלָח הוא אחד מהעם - חוליה חזקה בשרשרת ההמונים, חלק מתוך הפסיפס שמרכיב את הנרטיב הישראלי.
בדרך כלל הוא גבר.
הגברים תמיד בפרונט. הם היו החלוצים והבחורים הטובים, שעליהם אמר המשורר: "נשאו את עָמַם עלֵי שֶכֶם". נשים נועדו להיות עזר כנגדם, ולא יכלו להתקבל לנבחרת המלחים של הארץ.
אבל גם זה עבר שינוי, יחד עם החברה הישראלית שסוגרת 75 שנות קיום, עם קריטריונים שהשתנו במהלך השנים, ומאפשרים להצמיד את התואר גם לנשים.
על כך – בחתיכות ההיסטוריה שבהמשך.
מלח הארץ - דיוקן ישראלי מוזיאון וילפריד ישראל
חתיכות היסטוריה:
התואר "מלח הארץ", כמה אירוני, מקורו ב"ברית החדשה" והנוצרית, בדרשה שנשא ישוע הנוצרי בגליל, לפני 2000 שנה. כמו ביטויים אחרים של "גויים", נכנס גם הוא אל הלקסיקון הלאומי בארץ היהודים – אותה ארץ שהקיזה את דמו, מפי אותם יהודים שהקיאו אותו מתוכם.
התואר והענקתו עברו התפתחות עוקבת לתהליכים בחברה הישראלית:
בשנותיה הראשונות של המדינה הצמידו את התואר ליחידי סגולה: חלוצים שייבשו ביצות, בוני "היישוב העברי", חקלאים צרובי שמש, פועלים מסורים ונאמנים לתנועת הפועלים, לוחמי הפלמ"ח ו"ההגנה", בוגרי תנועת נוער, יפי הבלורית והתואר וכל מי שההגמוניה השלטת ראתה בו דמות שמתאימה לנרטיב הנרקם בישראל.
בשנות ה-60 וה-70 נוספו לנבחרת, אנשי האליטה החדשה: אנשי "ההתיישבות העובדת" - בני קיבוצים ומושבים. אחר כך נכנסו יוצאי סיירות מובחרות, טייסים ומפקדים בכירים בצה"ל. במקרים רבים היתה חפיפה בין ההשתייכויות – בוגר הסיירת היה קיבוצניק והמפקד הבכיר גדל במושב.
נעדרו מהנרטיב – אנשי ימין שהודרו מסיבות פוליטיות, ולא היו זכאים לתואר.
גם במגזר החרדי לא נעשה שימוש בתואר. אצלם בחרו להצמיד תארים שמקורם בכתבי הקודש היהודים, כמו: צדיק, ירא-שמים וכד'.
תמונת מלח הארץ המיתולוגית - יעקב שבתאי
ב-1977 חל מהפך בחברה הישראלית: השלטון התחלף וקם ממסד חדש.
זה היה האות להסתערות אנשי הממסד החדש על הנרטיב, והם הרחיבו את הסיפור הישראלי והוסיפו לו דמויות שיתאים לערכיהם. לנבחרת מקבלי התואר "מלח הארץ" נוספו אנשי מחתרות האצ"ל והלח"י, ובכלל: אנשים ודמויות מהצד הימני של המפה. ומיד אחריהם מקימי התיישבות מעבר לקו הירוק – המתנחלים, חובשי הכיפות הסרוגות.
במאה ה-21, ישראל עמוסה בסקטורים ומגזרים, וכל אחד מהם תורם את חלקו לסיפור הישראלי בלי הכוונה מלמעלה, ומעניק לבניו ובנותיו את התואר.
במלאת למדינה 75 שנים, "מלח הארץ" יכול להיות מזרחי או אשכנזי, דתי או חילוני, מושבניק או עירוני, הייטקיסט או דוגמנית, מנהל שיווק או פועל ייצור, וכל מי שהוא בן הארץ הזאת וחלק מהסיפור שלה.
וכמו שקורה לכל מוצר יקר ערך, ברגע שהרבה יצרנים מייצרים אותו, והרבה אנשים רוכשים אותו, הוא מאבד את ערכו המקורי והופך למוצר שימושי, אחד מרבים.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת זמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
