שלושת הארגונים האלה - מכ-בי, הפו-על, בית"ר - מקיימים למעשה את הספורט הישראלי.

ברמה ארצית, היריבות ביניהם - ספורטיבית, ואם צריך, הם משתפים פעולה.

ברמה העירונית - זה כבר סיפור אחר לגמרי. סיפור של יריבויות היסטוריות בין מכבי להפועל ובין שניהם לבית"ר.

היריבויות המדוברות ביותר, בכדורגל ובכדורסל, ממוקדות בשלוש הערים הגדולות – תל אביב, ירושלים וחיפה. שם קיים מתח מתמיד בין המועדונים המשתייכים למכבי, הפועל או בית"ר. המתח הזה מתודלק על ידי אוהדים נאמנים, והוא רווי בסטריאוטיפים, בצבעי הסמלים, במעמדות חברתיים, ובזיכרונות מהעבר.

הנה הבולטים שבהם:

 

מכבי הוא כחול או ירוק וגם צהוב, ונמצא פעמים רבות מדי בצד המנצח. יש למכבי הרבה כסף, הוא מקצוען ולוקח גביעים ואליפויות בקצב מסחרר, בארץ ובעולם.

הכי קל והכי לאומי זה להיות אוהד של מכבי.

לא צריך להשתייך למעמד חברתי כלשהו או למפלגה פוליטית. לא צריך להשפיל את היריב או לשנוא אותו. פשוט לראות את המשחק ולחכות לתוצאה. המאמנים של המכביסטים עשו את ההכנה כמו שצריך ואפשר לסמוך על השחקנים שייתנו הצגה טובה ויביאו עוד גביע או אליפות.

 

בית"ר זה כדורגל עם נשמה והרבה שערוריות.

בית"ר זה ירושלים. זה צהוב ויהודי לאומי. זה מפלגת הליכוד, וכל מי שנמצא ימינה ממנה על המפה הפוליטית.

יש למועדון הירושלמי כמות נכבדה של אליפויות וגביעים ויש לו אוהדים "שרופים" שמשפיעים על מהלכי הקבוצה, על השחקנים, על המאמנים ועל בעלי המועדון המתחלפים אחת לכמה שנים.

 

הפו-על זה אדום, ותיק ומסורתי עם אהדה שורשית העוברת מאב לבן. הפועל זה "ההסתדרות", אריק איינשטיין , שירים עבריים, וארץ ישראל של פעם. הסטריאוטיפ הישראלי מניח כי אוהד האדומים הוא בן למשפחה ממוצא אירופאי, הוא חנון, והוא בוחר במפלגה אחת ממרכז המפה הפוליטית או קצת שמאלה.

האוהד הנאמן של הפועל תל אביב, הפועל ירושלים או הפועל חיפה - מזכיר את מפלגת העבודה, בגלגולה הנוכחי: הוא סוג של לוזר אשר חי על הזיכרונות אך אינו מוותר ושומר על גאוות יחידה גם ברגעי השפל.

משימת חייו: לנצח את מכבי. ובאותה הזדמנות אם אפשר - גם לקחת אליפות או גביע.