ככה (לא) מדברים
- קללות וגידופים ישראליים -
לכל ישראלי יש את הרגע שלו בו הוא מקלל ומגדף ומתבטא במילים שנחשבות "לא יפות".
קללות וגידופים, כינויי גנאי ואיחולים שליליים, הם חלק מהעברית המדוברת, ובהתאם, גם התגובות הצפויות: "איך אתה מדבר ?" או "אל תדבר ככה ליד הילדים".
יש לנו ארץ חמה וקרה, אנשים טובים ורעים, לחץ בטחוני, ושלל סיבות אחרות שגורמות לבנאדם לקלל ולגדף מדי פעם. אם לא מישהו, אז משהו - את המצב, את השכן, את זו שנוהגת בכביש, את המוקדנית של קופת חולים, את השר בממשלה או את השופט במגרש.
מגוון הקללות והגידופים גדול ועצום, בעברית ובשלל שפות המדוברות כאן - ערבית, רוסית, יידיש, אנגלית, טורקית, אמהרית וכל שפה אחרת מארץ אחרת אליה הגיעו לכאן יהודים כדי לחיות ביחד ולדבר אחד עם השני ואחד על השני.
מדי פעם נעשים ניסיונות לרכז את כולם ב"מילון" מיוחד, באנציקלופדיה או בכתבה עיתונאית, אבל אלה נכונים לשעת כתיבתם, ותוקפם יכול לפוג כמה שנים אחרי הפרסום. גם כאן אי אפשר להביא את כולם. הבחירה במובחרים והנפוצים - יכולה לפספס כמה אחרים.
ובכל זאת,
כאן זוהי כמוסת זמן, ומה שאפשר להכניס אליה - ייכנס.
הנה כמה מהקללות והגידופים הנפוצים ביותר בישראל, כאלה שנמצאים איתנו כבר שנים רבות והושרשו בשפת הדיבור היומיומית.
אחרי שמזקקים את כל המילים והביטויים ה"לא יפים" שנשמעו, ועדיין נשמעים בישראל במשך 75 שנים, נשארים בעיקר עם יצירות לשוניות שיש להן קשר למרחב בו אנו חיים – הרבה עברית, וקצת ערבית.
העברית היא שפת הדיבור הרשמית והלא-רשמית, ובה גם מקללים ומגדפים.
אלה שהגיעו משפות אחרות של עמים אחרים לא הפכו לנחלת הכלל. הם מחזיקים מעמד בתוך המשפחה, החבורה או הקהילה והם חלק משמירת הגחלת שלה. הם פולקלור עדתי. חומר טוב לחוקרי אקדמיה ולאנשי תקשורת שמחפשים אייטם פיקנטי ליום העצמאות.
יש את המעודנים.
כאלה שאפשר להגיד בקול רם ולהישאר נורמטיביים. כמו: טמבל, אידיוט, מטומטמת, טיפש, סתומה - אלה ביטויים שעוברים איכשהו את מחסומי הנימוס והתרבות.
"אתה ממש אידיוט" או "את סתם מטומטמת" – יכולים לפגוע אבל נשארים עדיין ברמה סבירה. אפשר להיעלב קלות, לחוש אשמה ולנסות להבין למה אתה אידיוט ואת מטומטמת.
באותה מחלקה נמצאים גם אָהְבָּל לגבר או אָהְבְּלָה לאשה. אפשר להגדיר אותם כגידוף של חיבה, במקרה הטוב, או עלבון קל במקרה הרע. כך גם חָמוֹר וכך גם דָפוּק - עם תוספות אפשריות: דפוק בשכל או דפוקה ברמות.
יש גידופים שמתארים תכונות אופי: שקרן, קמצן, נצלן, רשע, צבוע, מניאק, מפגר וחולה רוח.
אלו תיאורים שמבוססים על חוות דעתו של המגדף, ועל כעסו הרגעי, ולא תמיד הם נכונים. אם מישהו אומר לך שאתה שקרן, זה נתון לוויכוח ואתה יכול להוכיח שלא.
נוֹכֵל – זו עליית מדרגה. הגידוף מתאר אופי, ושיטתיות וקשה להתגונן מולה. כך גם "מושחת" שנהיה פופולארי מאד בתחילת המאה ה-21.
יש את הגידופים הגסים.
אלה שיוצאים מהפה כשהמקלל מאבד את האיפוק, ופולט מילים בוטות - מילים שמגיעות מהעולם הנחבא של אברי מין גבריים ונשיים. בדרך כלל הם נאמרים כשאין בסביבה יותר מדי אנשים. נהוג לצנזר אותם בפומבי - ברדיו ובטלוויזיה מנטרלים את השמעתם על ידי צפצוף, בעיתונים מציינים רק את האות הראשונה שלהם ומצרפים שלוש נקודות.
הנפוצים ביותר הם: קוּס עֶמֶק (אמא שלך). או קוּס אוֹחתָק (אחותך).
הם נחשבים "גסים" כי הם קשורים לאבר המין הנשי, אבל הם כבר פריטי יסוד מובנים בסלנג הישראלי, ואין אחד או אחת שלא שמעו אותם ו/או עשו בהם שימוש. כולל את התוספת: כּוס אֶמ-עֶמק.
ישראלים מאופקים ובעלי "חינוך טוב" לא יעזו להוציא מילים כאלה מהפה. המקסימום שהם יכולים, כשהם רותחים מכעס, יסננו מבין שפתיהם "ססססאמעק". או סססאוחתאק. כאילו משהו בינם לבין עצמם אבל לא נורא אם עוד כמה ישמעו.
יש גם חכמולוגים שמכבסים את הגסות, ואומרים בשיבוש קל: קוּשֶלאימא שְךָ, וכך יפטרו את עצמם מאיזכור מפורש של המילים הקשות.
במשפחת המילים הגסות הפופולאריות נמצאות גם: זונה, בן זונה או בת זונה. וגם: מזדיין עם הטיות פעילות כמו: לך תזדיין.
המושפעים מהמרחב הערבי יאמרו גם שרמוטה (בערבית: זונה).
המושפעים מהמרחב הרוסי יאמרו קִיבִּינִימָאט (ברוסית: אמא מזדיינת).
המושפעים מהמרחב האמריקאי יאמרו: פאק יו. (fuck you)/
מילה אחרת, שאינה מעודנת היא: חָרָא. אם אמרו לך שאתה "חתיכת חרא" – התכוונו להעליב אותך. החרא – צואה שעברה דישון לשוני ומתארת משהו מסריח, לא טוב, לא יעיל. אפשר לעדן אותו עם התוספת חרא בָּלֶבֶּן.
המכה הגידופית הניצחת - דווקא לא גסה.
אֶפֶס הוא אחד משיאי הקללות המעליבים והבלתי נסבלים. "אתה אפס" או "אֶפֶס מְאֻפַּס", או סתם "חתיכת אפס שכמוך" – מנמיכה את קומתו של המקולל, ומורידה אותו אל שפל המדרגה.
נִבְזֶה היא קללה מעליבה, פוגעת, וראויה למי שעשה משהו נבזי במיוחד.
זֶבֶל – גם היא מעליבה ומשפילה.
חֶלְאָה הוא ביטוי קיצוני של כעס מלא בתחושה קשה. כשיש עוד אוויר בפה, ולחיזוק הקללה – מוסיפים את חלאת המין האנושי. מי שהוא חלאה כזו - שווה יריקה בפרצוף, ראוי לעוף לך מהעיניים, להיות כלוא, לעמוד בפני כיתת יורים, להימחק מעל פני האדמה.
יש גם איחולים קשים לשמיעה.
הלוואי שתמות – הוא איחול וקללה. יש לה צליל חזק: אָלוָוישְתמות. במילה אחת עם שווא באות "ש". אומרים אותה בכוונה גדולה ועם כל הלב.
איחולים שחורים כאלה הם גם: שתישרף בגיהנום או שאלוהים יקח אותך.
ואם כבר מדברים על אלוהים...
בחברה הדתית, ובעיקר החרדית, מתגאים בשפה נקייה. ואמנם, אדם חרדי שמנבל את פיו כמו חילוני אינו מראה נפוץ, אבל גם אצלם נשמעים קללות וגידופים, שאולי אינם גסים, אבל בהחלט קשים לעיכול.
שִיקסֶע הוא התחליף החרדי למילה זונה.
בור ועם הארץ הוא התחליף לאידיוט או מטומטם.
רשע או עוכר ישראל הם כינויי גנאי ליהודים אחרים שאינם מתנהגים על פי הקודים החרדים.
ימח שמו הוא איחול נפוץ, ובמקרים חמורים מגיע עם תוספת: ימח שמו וזיכרו.
ועוד נפוצים: כינויים שמגיעים מהמיתוסים היהודים, העמוסים בדמויות שליליות, כמו: המן הרשע, עמלק, היטלר, שטן, ונאצי.
קללות וגידופים הם פורקן אולטימטיבי לכעס.
זה הכי פרימיטיבי, הכי פשוט והכי נוח. יש שיאמרו כי זה אפילו אנושי.
ביום הולדתה ה-75 של המדינה, התרגלו אזרחיה לשמוע קללות לא רק בבית וברחוב אלא גם מפיהם של מנהיגים, רבנים ונושאי משרות ציבוריות, ואפילו במשכן הכי מכובד שלה: כנסת ישראל. הפרלמנט של נציגי העם.
בטלוויזיה וברשתות החברתיות – עושים מזה כותרות.
בחיים – כל ישראל ערבים זה לזה ומגדפים זה את זה, ואי אפשר לעבור חיים שלמים בלי להוציא גידוף אחד מדי פעם.
זהו חלק מפרויקט "כמוסת זמן ישראל 1948-2023".
מה היא כמוסת הזמן ?
לקט נבחר של 75 תמונות מצב ישראליות כאלה שהיו ועדיין כאן איתנו. כל אחת מהן שווה הגדרה מעודכנת עם כמה מילות הסבר יחד עם טיפ טיפה היסטוריה. ככה בקטנה - וכולן יחד נכנסות לתוך כמוסת הזמן וירטואלית שתישאר באוויר למען הדורות הבאים.
אפשר לראות מה נכנס אליה בהקלקה על הכמוסה.
