המכה הגידופית הניצחת - דווקא לא גסה.

אֶפֶס הוא אחד משיאי הקללות המעליבים והבלתי נסבלים. "אתה אפס" או "אֶפֶס מְאֻפַּס", או סתם "חתיכת אפס שכמוך" – מנמיכה את קומתו של המקולל, ומורידה אותו  אל שפל המדרגה.

נִבְזֶה היא קללה מעליבה, פוגעת, וראויה למי שעשה משהו נבזי במיוחד.

זֶבֶל – גם היא מעליבה ומשפילה.

חֶלְאָה הוא ביטוי קיצוני של כעס מלא בתחושה קשה, ועצבים רופפים. כשיש עוד אוויר בפה, ולחיזוק הקללה, מוסיפים את חלאת המין האנושי. מי שהוא חלאה כזו - שווה יריקה בפרצוף, ראוי לעוף לך מהעיניים, להיות כלוא, לעמוד בפני כיתת יורים, להימחק מעל פני האדמה.

 

יש גם איחולים קשים לשמיעה.

הלוואי שתמות – הוא איחול וקללה. יש לה צליל חזק: אָלוָוישְתמות. במילה אחת עם שווא באות "ש". אומרים אותה בכוונה גדולה ועם כל הלב.

איחולים שחורים כאלה הם גם: שתישרף בגיהנום או שאלוהים יקח אותך.

 

ואם כבר מדברים על אלוהים...

בחברה הדתית, ובעיקר החרדית, מתגאים בשפה נקייה. ואמנם, אדם חרדי שמנבל את פיו כמו חילוני, זו לא תופעה נפוצה, אבל גם הם בני אדם וגם הם כועסים ומתעצבנים וגם אצלם נשמעים קללות וגידופים, שאולי אינם גסים או "מלוכלכים", אבל בקהל שלהם כבר יודעים למה התכוון מי שהוציא אותם מהפה שלו. 

שִיקסֶע הוא התחליף החרדי למילה זונה.

בור ועם הארץ הוא התחליף לאידיוט או מטומטם.

רשע או עוכר ישראל הם כינויי גנאי ליהודים אחרים שאינם מתנהגים על פי הקודים החרדים.

ימח שמו הוא איחול נפוץ, ובמקרים חמורים מגיע עם תוספת: ימח שמו וזיכרו.

ועוד נפוצים: כינויים שמגיעים מהמיתוסים היהודים, העמוסים בדמויות שליליות, כמו: המן הרשע, עמלק, היטלר, שטן, ונאצי.

החרדים והדתיים וכל המאמינים בתורת ישראל ובתנ"ך, עושים שימוש נרחב בקללות וגידופים כנגד אויבים ורשעים. יש אותם בסידור התפילה, יש אותם בתורה ובגמרא.
השיא, נמצא בספר תהילים שכתב דוד המלך, בפרק קט:
ו. הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע;    וְשָׂטָן, יַעֲמֹד עַל-יְמִינוֹ.
ז  בְּהִשָּׁפְטוֹ, יֵצֵא רָשָׁע;    וּתְפִלָּתוֹ, תִּהְיֶה לַחֲטָאָה.
ח  יִהְיוּ-יָמָיו מְעַטִּים;    פְּקֻדָּתוֹ, יִקַּח אַחֵר.
ט  יִהְיוּ-בָנָיו יְתוֹמִים;    וְאִשְׁתּוֹ, אַלְמָנָה.