הכותרת "מוזיקה חסידית" ניתנה על ידי ערוצי התקשורת ומובילי התרבות החילונית.

למעשה מדובר בשם גורף ומכליל, ואפילו מטעה, שאינו מבטא את קולם של כל החרדים בישראל. אמנם, המעיין ממנו נבעה נמצא בזרם החסידי ביהדות, ומשם צמח השם, והתקבע בתודעה הציבורית, אבל כבר בשנות ה-80 התפצלה זרימתה לשני סגנונות שונים - כל אחד מהם מייצג זרם אחר ביהדות החרדית: הפלג הליטאי והפלג החסידי.

שני הזרמים העיקריים ביהדות החרדית, האשכנזית, קיימים כבר מאות שנים, עוד בימי תפארתן של הקהילות היהודיות באירופה. אחרי חורבן הקהילות בשואה, הגיעו לישראל חרדים, שורדי התופת, והביאו עימם את השיוך הקהילתי המפוצל - חסידים וליטאים - ולמרות שהתכנסו תחת קורת גג אחת בריכוזים קהילתיים, כל אחד מהם בחר למי הוא משתייך.

מי שלא השתייך לחברה החרדית יכול היה לראות את השוני בלבוש ובמראה החיצוני. מי שחי בקרבה ידע את ההבדלים בתודעה היהודית, בסגנון של אורח החיים: 

החסידים מתמקדים ב"עבודת השם" מתוך שמחה, דביקות ורגש. הקהילה מורכבת מ"חצרות", כשבמציאות החברתית במרכזה עומד האדמו"ר כמנהיג רוחני וקהילתי ציבורי.

הליטאים מעמידים במרכז את עמקות לימוד התורה, השכל והאנליטיות. דגש חזק על משמעת עצמית ומוסר, כשמנהיגיהם הם גדולי דור וראשי ישיבות הבולטים בלמדנותם.

 

השוני בין הפלגים היה קיים גם בשירים והניגונים - בדרך שבה מבטאים אותם, ומגישים אותם ועושים בהם שימוש.

דווקא בעשור שבו המוזיקה החסידית השתחררה מהתלות בחיבוק הישראלי החילוני ופתחה תעשייה משגשגת משל עצמה, היא נבקעה מבפנים לשני קטבים: זה שאימץ את כלי המערב כדי לחגוג את ההווי הישיבתי, וזה שהתבצר בניגון העיירה כדי לשמר את קדושת ה"טיש".

​​איך זה קרה ?

הנה קצת רקע היסטורי.

​​​​

שנות ה-80 היו עשור דרמטי למגזר החרדי, בו עברו מתודעה של "מיעוט נרדף שמגן על עצמו" לתודעה של "כוח מוביל שמקים תשתיות ומעצב את הפוליטיקה והמציאות הישראלית". 

נקודת המפנה היתה: המהפך הפוליטי של שנות ה-70, כשראש הממשלה מנחם בגין, חיבק את החרדים והעניק להם שותפות מלאה - שלא היתה קודם לכן - בממסד השלטוני.

זו היתה שותפות בערבון מוגבל. במסגרתה, הם נדרשו לתמוך במדיניות הממשלה בענייני חוץ וביטחון, ובתמורה - קיבלו תקציבים, ולגיטימיות חברתית. וכבר אחרי שתי קדנציות של שותפות בקואליציה, המנוע החרדי פעל בשיא הכוח כדי להפוך את הלגיטימציה הזו למוסדות, ערים, תקשורת ומערכות חינוך:

בערים הגדולות - ירושלים ובני ברק - הורחבו קהילותיהם תוך כדי דחיקת משפחות של חילונים ודתיים-לאומיים מהשכונות הוותיקות. ומשם, קצרה הדרך ל"כיבוש" רחובות ושכונות בערים קרובות בגוש-דן ובשפלה, כמו: פתח תקווה ואשדוד, נתניה ובת-ים.

עם צמיחה דמוגרפית מהירה, העיניים נישאו לעתיד, ובתוך שנים ספורות הונחו אבני פינה לשתי ערים שהן בהגדרה "ערים חרדיות": עמנואל וביתר עלית. 

מערכות החינוך החרדיות - ישיבות קטנות וגדולות, "החינוך העצמאי" ו"בית יעקב" – זכו לתקציבים נדיבים ביותר, למרות שהיו מנותקות לגמרי ממערכת החינוך הממלכתית, והתלמידים שהתחנכו בהן - "תינוקות של בית רבן", תקוות הדור החרדי הבא שיחזיר עטרה ליושנה.

 

מוקדי הכוח הפנימיים במגזר פעלו בשתי זרועות עיקריות ונפרדות של הזרם החסידי והזרם הליטאי.

באותן שנים קשה היה לאמוד במדויק את מספרם של המשתייכים לפלג אחד או השני, אך במוקד הכוח הראשי - "מועצת גדולי התורה" נהנו החסידים מבכורה והשפעה. המועצה היתה הגוף הרשמי שהתווה את הדרך של המפלגה החרדית "אגודת ישראל", בכנסת ובממשלה.

ההרכב שלה נקבע על פי מפתח יחסי כוחות של הפלגים, שלא תמיד שיקף את המציאות.

באמצע שנות ה-80 החליט הרב אליעזר מנחם שך, מנהיג הפלג הליטאי, לפרוש מהמועצה ולהקים מפלגה חדשה בשם "דגל התורה". הוא עמד בראשות מועצה נפרדת שהקים, יזם הקמת עיתון שביטא את האידיאולוגיה הנפרדת של הליטאים ופעל לשמר ולחזק את הישיבות ומערכות החינוך, העמותות, ומנגנוני הכוח שסרו למרותו.

התחרות הפוליטית הפנימית הניעה אחוזי הצבעה חסרי תקדים והגדילה משמעותית את כוח המיקוח של הרחוב החרדי מול המפלגות הראשיות והממסד "הציוני" בכלל.

 

הפיצול שהוצף בין שני הפלגים המובילים את היהדות החרדית בא לידי ביטוי בולט גם בפסקול המוזיקלי של הציבור כולו.